זה מוכר למישהו? ההרגשה שהנה התקדמתי, אני בכיוון חיובי, אבל בכל זאת אני עדיין תקועה.
הרגלים זזות כמו בטנגו- צעד קדימה, שניים אחורה (סקובידו)
אני לא יודעת מה יש לי, אני לא מצליחה להבין את ההרגשה המוזרה.
כאילו אני מחפשת משהו בנרות, אבל אין לי מושג מה.
כמו איש שחולה, אבל לא מזהים עליו את המחלה.
ואני מוצאת שכולם ככה, בחוץ מחייכים, אחר כך כותבים שנשברים מבפנים.
יש לי מוזה לכתוב, אבל אין לי אומץ, אין לי מושג למה זה כל כך קשה.
אולי כי כבר כתבתי היום, על מציאת מטמון, על האוצר בכל אחד, אבל לאף אחד מהצוציקים הקטנים לא היה אכפת.
כשאני הייתי קטנה הייתי מקשיבה לכל מיני סיפורים, וחלק אני זוכרת עד היום, כאלה שהלקח שהם לימדו חקוק לי במוח עד היום.
אז מה אם הם בני 10, רגע של שקט, רגע של להקשיב למה שרוצים להגיד לכם.
זה לא אמור להיות קשה, להקשיב.
צריך לרצות את זה, צריך להתגבר על הצורך האנוכי לדבר באותו רגע, לוותר, ולבחור פשוט להקשיב. זה לא מסובך, לפעמים זה יותר טוב מלדבר, ומלהגיד מילים שלא בטוח שאתם מבינים את המשמעות שלהן, או מה הן גורמות לאנשים. כן, וגם לשמוע כל שניה "משעמם לי" זה פוגע.
וזה המכתב שהיה על המטמון, וכן, אני גאה בו, הוא נכתב ב-2 דקות, גם אם הוא לא מושלם:
כל הכבוד!! הגעתם אל המטמון!
אבל שנייה לפני שאתם פותחים אות רצינו לומר כמה מילים,
היום, אחרי חודש של חגים ופעולות היכרות, סוף סוף יש קבוצה!
יש שם, המנון, אפילו דגל, והכי חשוב תקנון!
מהיום אתם קבוצה אמיתית!
חשוב שתדעו שלא המטמון בסוף הוא העיקר, אלא הדרך, הדרך מזה שכל חניך לעצמו, לקבוצה אחת.
אתם המטמון האמיתי, וגם אם לא הכל ברור עכשיו הכל עוד יתבהר במהלך השנה....
לכל אחד יש את האוצר הפרטי שלו,
ובמהלך השנה עוד תראו,
איך אתם תהיו אוצר קבוצתי יקר.
שתהיה לכולם שנה מוצלחת!!
עכשיו אתם יכולים לפתוח את המטמון......
רותם לא רצה לקרוא את זה לפני כן, וככה זה נשמע, מעוות, וחסר משמעות באמת, הוא לא ידע, הוא לא הבין מה הוא אומר..כי ככה זה קריאה ראשונה....
החלטתי לשים תמונה שלי, שהחלטתי שאיכשהו יצאה נרומלי...סתם כי אין פה ממש תמונות...
* אני ופיל פפסי חמוד בפוקט..שנינו תואמים..נשבעת לא תכננו את זה מראש...*
אור 3>>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
broken hero