מסע מוצלח לא מסתיים לעולם. הקילומטרים כן. אך הזמן נשאר חקוק בתוכך, הופך לחלק ממך.

בסוף המסע אינני מרגיש מנצח, אלא יותר אסיר תודה. כאילו שהדרך עברה בתוכי, ולא אני בתוכה.

המסע תם, אך לא נשלם..

אני יודעת שזה לא כך כך קשור.

אבל תנסו לעצום את העיינים רק לשניה אחת.

חייכו לעצמם,חיוך קטנטן אפילו.

קחו נשימה עמוקה.

ותראו כמה טוב לכם,

כמה שכלום לא חסר לכם,

בעצם אין לכם שוב סיבה לא להיות מאושרים.

אם אתם מענוניינים, הנה קטעים שכתבתי מתוך המסע שלי בפולין:

מסע לפולין 2007.

מסע לפולין.

זה הולך להיות חופר, כי יש לי כל כך הרבה מה להגיד, ובכל זאת זה פולין,  והעם היהודי עבר שם את השואה, והמקומות שהייתי בהם הם המקומות הכי איומים בעולם כולו,

אתמול בלילה התחלתי לראות את התמונות, ראיתי מהתמונות היפות ביותר שהיינו מעל קפריסין וצילמתי ועד למחנות ההשמדה והנעלים והאפר והכל, התחלתי לבכות, כל כך  לבכות, כמו שרוב הטיול הזה לא הייתי מסוגלת, יש לנו עולם כל כך יפה מדהים ואין סופי, קיבלנו את הכדור הכי יפה בעולם כולו, ותסכלו מה אנחנו עושים ממנו, גדרות טיל,מחנות השמדה, שואה, מלחמות, והכל עדין קיים, יש מקומות בעולם שעדין יש שואה,דברים פשוט לא נתפסים זה קשה מידי לתיאור,אני מקווה שיום יבוא ויהיה עולם טוב יותר שישרור בו רק שלום ולא רוע.

בפוסט הזה אני הולכת לכתוב את כמה מהחוויות שלי ביומן שכתבתי במהלך המסע, לשים כמה תמונות ולעשות סיכום לעצמי, למרות שבעצם אני לא חושבת שאפשר לסכם את זה.

מיידאנק-

לזכר הדור האחרון.

בפולין, 65 שנה לאחר סיום מלחמת העולם השניה, כמה ק"מ מהעיירה שמשפחתי גרה שם, אולי אפילו במחנה שכמה מהם מתו או נרצחו.

מה שבטוח סיפורים,יומנים או מכתבים אין לנו מהם.

צועדת במורד המדרגות הכניסה, רגלי רועדות,עוברת את האנדרטה ורואה את הפרחים, נדהמת ולא מצליחה להבין איך זה שפרחים כאלה צומחים שם. מתחילה לצעוד לעבר כניסת המחנה, לוקחת את היד של אדם שאני מרגישה ביטחון בקרבתו,מחזיקה את ידו, מרגישה את הרוח, את התמונות, את הכאב, את המתים.מתבוננת ומסתכלת, לא צריכה להיכנס לביתנים כדי להבין, צריכה להיות שם לעצום את העיניים ולדמיין. אסור לבכות, אסור כי חייבים לראות , כי הדמעות מטשטשות את הראיה,רוצה להרגיש את מה שהרגישו, אבל איך בעצם אפשר להרגיש דבר כזה נורא? רוצה לשאול המון שאלות, אבל אפילו תשובה לשאלה אחת פשוטה אין לי, למה?

ממשיכים עלה, צועדת לי עם דגל מדינת ישראל עם המון רגשות שקשה להסביר. נמצאת בביתן השינה, שומעת סיפור של אב שנתן את בנו. ממשיכה מחוץ לגדר,הגדר שאני יודעת שהם לא יכלו לצאת ממנה בחיים מרגע שהם נכנסו, ממשיכה לכיוון האפר של הגופות, בדרך לפני נכנסים לביתן, בביתן יש מיטה וחור באמצע, בלי הסברים אני יודעת את המשמעות ויוצאת במהירות מהביתן.

קשה לי לראות יותר, אני לא יכולה יותר להאמין, לאחר כמה דקות שאני נרגעת בחוץ, עם הפרחים הפרפרים והרוח, נכנסת שוב רואה את חמש התנורים ששרפו בהם אנשים כמוני, ויוצאת מהכעס והעצבים שנכנסו לי בגוף, הולכת לאנדרטת האפר, רואה את הכמות שקשה להאמין,זה לא הגיוני, זה יותר מידי קשה לקליטה, ואז הטקס, יחד עם כל המשלחת, מחזיקה דגל, שרה התקווה והלב מתמלא שוב.

עכשיו נגמר, יסתיים, בפולין במידאנק לאחר 64 שנה אחרי סוף המלחמה.

ועכשיו, עכשיו מותר לבכות.

אושוויץ

נכנסת לשערי הגהנום, הולכת עם האדמה הכי מקוללת בעולם, מלאה בשאלות שלעולם לא יהיו לי תשובות עליהם,נכנסת לאחד הביתנים, עומדת בקומה השלישית, היה שם בדיוק אותה הריח כמו שהיה בביתם של סבא רבה וסבתא רבה ז"ל.

מביתה בחלון, עייני חודרות עמוק לתוך פרח צהוב,ופתאום זולגות הדמעות, אני לא רוצה לדעת עוד, הספיק לי, אני כבר לא רוצה להיות ילדה בוגרת ולדעת הכל, ובעצם עדין לא קלטתי כלום ממה שהיה. נכנסתי לביתן אחר, רואה חלונות של מיליוני מסרקים, נעלים, שערות, תיקים, צלחות מברשות ועוד..ואז אני מתחילה לקלוט רק חלק קטן מהכמויות , כל זוג נעלים מהערמה הענקית הייתה של אדם אחד בודד.

אני אף פעם לא אצליח כנראה להבין את הנאצים,ואת היהודים והגיבורים שניצלו ואת אלה ששרדו נגד כל הסיכויים. עכשיו אני כבר רוצה שהדמעות יטשטשו לי את כל הראיה, אני לא רוצה לראות יותר כלום, אני רק בת 16 בסך הכל, והם היו קטנים ממני וכבר לא נותר להם כלום,חוף מגופם העירום עד לכדאי גיחוך.

ועוד משו שלא כתבתי ביומן אבל אני מוסיפה, לאחר שהיינו באושוויץ 1 נסענו למחנה 2 מתוך 3, שמה היה את מנדלה ושמעתי מילדים סיפורים עליו, ראינו שמה שירותים ומיטות וילדים סיפרו סיפורים מהמשפחות שלהם, אחר כך הדלקנו נרות והזכרנו את אלה שנפלו בשואה.

לאחר מכאן עשינו פעילות יצירה קטנה של דגל או של רגשות, ולאחר זה היה הטקס,איך שהתחיל הטקס ירד גשם, כמו שאלוהים בכה אייתנו, ניקה אותנו מכל מה שעברנו באותו יום, באותו שניה שנגמר הטקס שהתחלנו לחזור לאוטובוסים פסק הגשם, יצאה השמש,הרבה אנשים ראו אותנו שם מלמעלה, והיו אייתנו, שהגענו לאוטובוסים כבר יכלנו לראות את הקשת בענן בשמים, זה היה באמת מראה מיוחד ומרגש.

טרבלינקה.

על המחנה הזה אני לא רוצה להעתיק כל מה שכתבתי, אני יעתיק כמה דברים קטנים מתוכם.

פעם ראשונה בפולין שאני מבינה דברים רבים, דברים שאני יודעת עכשיו שכל פעם שאני יהיה אפילו בדיכאון או יקטר על משו, תמיד אני אזכר בהם, במתים ובניצולים של השואה, הם דמות להערצה.

למדתי להעריך את המשמעות של החיים, ושלא הכל ברור מאיליו, אני זכיתי למשפחה, בית, וחיים ואני אומרת תודה עכשיו על הכול אבל גם אסור לי לשכוח את זה בעיקר לא שאני איזה עצבנים אחרי וויכוח מטומטם.

אני רוצה לספר על טרבלינקה שהוא מחנה השמדה, הגעת לשם, לקחו ממך הכל, הרגו אותך בתאי גזים ואז שרפו אותך, עד כמה זה נשמע עובדות פשוטות למעלה, אבל הם ממש לא קליטות, גם שאתה שם לא, זה פשוט נשמע לא הגיוני.

הרגו שם למעלה מ800 אלף יהודים, יהיה זכרם לברכה.

בזמן שאני 'מטיילת' שם, כמו תמיד עולות לי המון מחשבות מסקנות ואינספור דברים לא מובנים.

# עמדנו שם במעגל מחובקים, ושרנו כמה שירים, היה שיר שממש נגע לי ללב, שמור על העולם ילד,שהתחלתי להקשיב למילים גיליתי דברים שלא חשבתי עליהם לפני,

תשמור על העולם ילד
יש דברים שאסור לראות
תשמור על העולם ילד
אם תראה תפסיק להיות
גיבור של העולם ילד
עם חיוך של מלאכים
תשמור על העולם ילד
כי אנחנו כבר לא מצליחים

תשמור על העולם ילד
אל תגזים במחשבות
כי כמה שתדע יותר ילד
אתה רק תבין פחות
ובשעה מסוימת
נסגרות כל הדלתות
וכל האהבה נגמרת
רק אתה ממשיך לתהות

תשמור על העולם ילד
יש דברים שאסור לראות
תשמור על העולם ילד
אם תראה תפסיק להיות
גיבור של העולם ילד
עם חיוך של מלאכים
תשמור על העולם ילד
כי אנחנו כבר לא מצליחים

גיבור של העולם ילד
עם חיוך של מלאכים
תשמור על העולם ילד
כי אנחנו כבר לא מצליחים

תשמור על העולם
תשמור על העולם ילד

אני כל כך שמחה שיצאתי למסע הזה, לחזור לאיפה שהמשפחה שלי נספתה לצעוד שם עם דגל ישראל, לדעת שאני בעצם החלום של סבא רבה וסבתא רבה שיתגשם, לפחות חלק ממנו, לעלות לארץ ישאל ולהוליד משפחה.

למדתי מהמסע שחייבים לזכור ולספר ולהמשיך לספר ולא לשכוח לעולם את מה שעבר העם היהודי בשואה, ושהעם היהודי עדין חיי, ושאסור אף פעם ולעולם שיחזור כזה דבר שוב, לא לעם היהודי ולא לשום עם, כולנו בני אדם, ולא משנה איזה גזע, צבע, מדינה,יש לך, כי כולנו שווים וזוועה כזאת אסור שתחזור לעולם.

משו אחרון לסיום, שקיבל בשביל משמעות אדירה במסע הזה, בעיקר שתי השורות שהדגשתי.

כֹּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה.

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ
אֶרֶץ צִיּוֹן וִיְרוּשָׁלַיִם

בקשה אחרונה:

תקשיבו לכל אותם הסיפורים וזכרו אותם וספרו לזכר כל אותם 6 מילון האנשים שלא זכו לחיות כבני אדם.

כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה

                                                                             ת.נ.צ.ב.ה