The Dancer

אולי אני היחידה שמרגישה ככה..

להישאר בבית ביום שישי בערב לא עושה לי טוב.

מצד אחד אין לי כח. אין לי כח להתקשר, לברר, אין לי כח להעמיד פנים שטוב לי איתן. אבל מצד שני, כשעובר הזמן ואני מבינה שאני לא אצא היום, אני מרגישה מין קור שחודר לי לעצמות, אני מרגישה בודדה.

מעניין אם עוד אנשים מרגישים ככה..

כשאני מתקשרת לחברה והיא אומרת לי שהיא עייפה ונשארת בבית, אתם חושבים שגם היא מרגישה בודדה באותו יום?

ואולי בעצם זה בסדר ולגיטימי לא לצאת לפעמים ביום שישי בערב.

רק חבל שאני לא יוצאת אף יום..

אני לא יודעת מה קרה לי בזמן האחרון.. אני פשוט מרגישה לא טוב עם כל החברויות שלי.. מצד אחד אני חושבת לעצמי "מה אני אעשה עכשיו? אפגש עם חברה!"

אבל מצד שני כשמגיע הזמן להתקשר אני חושבת "את מי אזמין? איתה כבר נפגשתי. איתה כבר נפגשתי. איתה סתם יהיה לנו משעמם"..

אני לא יודעת אם המחשבות האלה הגיוניות או שאני סתם מוצאת תרוצים לעצמי, למה לא להתקשר.

אני מרגישה כאילו אני היחידה שיוזמת.. שאם אני לא הייתי יוזמת את השיחה, זה לא היה קורה גם מהצד השני.

אני מרגישה ששנה שעברה הייתה מ-ד-ה-י-מ-ה! ואחריה באה הנפילה הענקית הזאת.

שפתאום מי שחשבתי שהוא ככה, הוא בכלל אדם שונה לגמרי.

ואני לא כ"כ אוהבת את האדם שהוא.

אני מרגישה שאם רק אני וחברה ניפגש זה יהיה בזבוז זמן. שאין לנו על מה לדבר.. שזה יהיה שעמום אחד גדול.. אני לא יודעת אם זה בגלל ש"אני לא נפתחת אל אנשים", שזה נכון. אבל פשוט אין לנו על מה לדבר. איך תסבירו את זה? :(

פוסט מוזר ביותר להרגשות המוזרות ביותר. הרגשתי שאני צריכה לכתוב את זה איפשהו..

אני מרגישה איך לאט לאט כל החברויות שלי מתפוררות. וזה חבל.

אני כזאת מטומטמת לפעמים. תמיד.

בכיתי איזה שעה כמו מפגרת. על דברים מפגרים שאפילו לא תאמינו.

כנראה שלפעמים אני נכנסת לדברים שאני קוראת יותר מדי, אבל באמת שהרגשתי ככה. הרגשתי שלא טוב לי, שאף אחד לא רוצה אותי, שאני רוצה לעזוב את הארץ ולעבור לארץ אחרת. הרגשתי שאני לא שייכת לפה, בדיוק כמו כל הילדים שעוברים לגור בחו"ל ומרגישים לא שייכים.

הרגשתי שאני בדיוק ההפך מאותם ילדים. אני מרגישה לא שייכת בארץ שלי, ואולי הדבר הכי טוב בשבילי הוא לעבור לארץ אחרת, ושם אני ארגיש הכי טוב.

אני מטומטמת, אני יודעת.

התחלתי לדמיין אפילו איך אני אומרת לאבא שלי שאנחנו עוברים לאיטליה, ואני לומדת את השפה.. שיווו אני מפגרת.

אבל כ"כ בכיתי, כ"כ. ההרגשה הייתה אמיתית לגמרי. למרות שזה לא נכון! היום במיוחד אני יודעת. כל החברות האלה שהיו אצלי, אני אוהבת את כולן-אחת אחת.

אבל אולי אני חושבת שאם היינו רק שתי בנות לבד זה היה אחרת לגמרי. אני משעממת.... אני רגילה שאנשים אחרים מדברים בעיקר. אני לא הטיפוס שמספר בדיחות... היו פעמים שהרגשתי בכל זאת קצת לא שייכת לחברותא שלהן. הן היו ביחד, צחקו, עשו דברים, ואני הרגשתי קצת מחוץ למעגל.

אני לא יודעת.. אני סתם מברברת ומקטרת. יש אנשים שאיכפת להם ממני ואוהבים אותי אבל אני לא רואה את זה. אני מנסה בכוונה להיות הטיפוס האומלל. אני לא יודעת למה אני עושה את זה!!!

אמרתי כבר שאני מטומטמת?

אוווווווווךךךךךךך

אין לי עוד מה לספר לכם.. אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי. עוד לא התבגרתי כנראה. אני מנסה להיות כמו מישהו אחר, להרגיש כמו מישהו אחר, אם זה אומלל וחסר חברים- אלה האנשים שאני במיוחד מתחברת אליהם.

אולי כדאי שאני אפסיק ואצא מהבועה שאני סגורה בה?