אני יודעת שאמרתי שאני יורדת ממנו...
אבל זה כל-כך קשה,
אני כל-כך שרופה עליו... קשה, קשה...
והוא לא שם עליי... החיים קשים, טוב נו.. לא משנה,
כי לא על זה כתבתי טוסט (פוסט) חדש... הפוסט של היום הוא פוסט עצוב עד דמעות...
הפוסט הזה הוא על ראש השנה, ולמה ראש השנה כל-כך עצוב, אני אגיד לכם למה, לא יודעת,
אולי בגלל שסבתא הייתה בו, מואהאהאהאהאה... אוי סבתא.
אני שונאת אירועים משפחתיים, ואני אגיד לכם למה,
כי בכל אירוע משפחתי, אני צריכה להעמיד פנים, שאני באמת שמחה לפגוש את כל הקרובי-רחוקי משפחה
שאני לפעמיים אפילו לא יודעת מה השמות שלהם, ואחרי שאני כאילו שמחה לראות אותם, הם מתחילים עם השטויות שלהם,
"אוי סתיוי'לה, איך גדלת ואיך גבהת את עוד מעט בגובה שלי" (ובד"כ מי שאומר את זה נמוך ממני באיזה ראש),
והכי גרוע זה חלק שבו צריך לשתף איתם חווית (עלק), החלק שבו הם מתחילים לספר על החתול הנורווגי שלהם,
שהם מצאו ביפן לפני איזה שמונה שנים, ועדין מספרים את אותו סיפור מזדיין בכל פעם שהם רואים אותי,
ולא רק זה, סבתא שלי מתחילה לעשות בושות לכל המשפחה, והנה דוגמא, סבתא שלי היא כבדת ראיה (היא לא רואה טוב),
בקיצור באיזה שהוא שלב היא מגיעה לשולחן של המופרעים (אני ותמר בעיקר, ואחר-כך הבני-דודים הקופים שלנו),
ומתחילה, למשש אותנו ולגלות לעצמה מי זה מי, אז את ירדן (סתם איזה בן-דוד), היא מיששה בפרצוף ואמרה אהא, תראו זה ירדן,
ואז הזונה מגיעה אליי, וממששת אותי בהתחלה בכתף ואני אומרת לה "סבתא דיי", ואז היא נגעה לי בציצים,
וכל הנכדים (כולל אותי) צחקנו כמו מפגרים, וסבתא אמרה בצחוק "אותך סתיו, אני מזהה לפי הציצים". ושוב כולנו התחלנו לצחוק
והפעם גם סבתא הפוסטמה אחושרמוטה...
ובקיצור הגעתי למסקנה שאירועים משפחתיים הם כמו שיחות במסן,
שניהם משעממים תחת, ובשניהם אתה כאילו מתעניין בשותף שלך לשיחת הטימטום הזאת.
עד כאן להיום
ובעצם עד הפעם הבאה..
שקש!!!!!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
