עם רצון וקצת יכולת כל סוס יכול לזיין תרנגולת, עם מאמץ וקצת תרגול הוא יכול לזיין גם את כל הלול, ואם אין מזל אז כנראה שהוא לא יזיין בכלל.... אם אני הייתי הסוס, בואו נגיד שהמשפט האחרון (ואם אין מזל אז כנראה שהוא לא יזיין בכלל) הכי מתאים לי כרגע... שום דבר שאני מנסה בזמן האחרון לא מצליח כמו שצריך. אף בן שאני רוצה לא רוצה אותי, אף בת שאני רוצה לא רוצה אותי... אז אני במצבי דיכי מידי פעם... בעצם כמעט כל יום אחרי בצפר, כשאני לבד בבית, ואז אני מתחילה לחשוב על אהבה חדשה ופתאום אני נזכרת שאני לא יכולה להוציא אותו מהראש שלי, אז מה הטעם לרצות מישהו אחר..?! בנים הם חראות, בנות אולי רעות ובוגדניות, אבל יש להן רגשות.. ובנים יעשו הכל בשביל איזה סטוץ דפוק... וחוץ מזה יש יותר בנות שוות מבנים שווים...XD הבנים היחידים שנחמדים הם אלה שתמיד איכפת להם, ולצערי אין יותר מידי כאלה... זותומרת יש, אבל לא מספיק... הבן האחרון שרציתי הוא סתם זבל... והבת האחרונה שרציתי היא אפילו לא בעיניין של בנות, וחוץ מזה עכשיו אני קצת כועסת עליה... אז אני לבד, ועצובה... והכי חשוב מיואשת... וזאת תקופה כזאת... בבצפר אני סבבה, ו"שמחה" והכל, אבל בבית אני מגיעה לחדר סוגרת את הדלת בבום, נשכבת על המיטה ומתחילה לבכות, ואז אני מרגישה בלתי נראת, כי אף אחד לא מעודד אותי, או שואל מה קרה, ולפעמיים זה דווקא נחמד.. אבל יש פעמיים שאני דווקא ממש צריכה עידוד... ודווקא בפעמיים האלו כולם לא עונים לי, או עסוקים או שהם סתם מתעלמים ממני... =[ אבל הבכי לא עוזר והדמעות מלוחות, אז כבר עדיף לא לבכות ולשמור הכל בפנים... ואז בבצפר יש כאלה ששואלים אותי, למה אני עצובה.. ואני אומרת להם, מה פתאום, אני לא עצובה... ואז אני שואלת את עצמי בראש... מעניין עד כמה אני שקופה?!?!? ואז אני מבינה שכנראה אני יותר מידי תוחה עם הרגשות והסיפורים שלי... ואז עוברת בי המחשבה של להפסיק לספר הכל לכולם... אבל אז מה באמת שווים חברים???? אז אני שופכת הכל והמילים מתערבבות כבר עמוק בתוך הראש, ואז מה שיוצא לא קשור למה שרציתי להגיד... ואז אני צוחקת מתוך מבוכה... ועוברת לשבת במקום טיפה יותר שקט... ואז אני מבינה עד כיף זה להיות עצובה.. ואז בד"כ מגיע מיהו מהכיתה שלי ומתחיל לדבר איתי, ולשאול שאלות מרגיזות ואני ישר כמו טיפשה עונה על השאלות בלי לחשוב יותר מידי... ואז אני מתפלאת איך בסוף יוצא שאני הטיפשה היחידה שנשארה על העולם השחור ורוד הזה, שרגע אחד הכל שחור עצוב ואפל, ורגע אחר הכל ורוד ושמח מתמיד... אבל הרגע השמח לא נמשך הרבה זמן ולעומתו הרגע השחור נמשך במשך כל הזן שהורוד לא מופיע.... חשבתי המון פעמיים להתאבד, ואז חשבתי לעצמי "מה באמת אני אשיג מזה?" ואז הבנתי שכלום. אז ישר התחלתי לחשוב על משהו אחר... ולבסוף איכשהו חזרתי למחשבה על המוות... ושוב ניסיתי לעבור נושא... ואז הדלקתי טלוויזיה וניסיתי להנות ממה שאנשים רגילים וחכמים נהנים (טלוויזיה ומסן)... וזה היה נחמד... אבל ברגע שנהיה משעמם הכל חוזר להיות שחור... ואז באמת אין מה לעשות... אז עד פה הפוסט העמוק והדיכאוני שלי...
צ'או לכם ידידי...!!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
