יש אור מאוד מסויים. אני מנסה להסביר לעצמי מה מיוחד בשיר הזה ואני חושבת על אור מאוד מסויים שבתוכו אני נוסעת באוטו וחשוך מאוד מלבד הפנסים של כביש ארבע. אנחנו נוסעים ומשתתקים ביללת הפתיחה, אבל השקט הזה שאני חושבת עליו שנמצא בליבתו של השיר מתחיל רק כמה שניות אחר כך, בנקודת באס שגורמת לגוף להזדעזע כך שהנפש נמצאת ממש מתחת למעטה העור. אנחנו שקועים כל כך בשיר הזה עד שאני מתחילה לתהות איך ייתכן ששותפי לנסיעה עדין מצליח לנהוג, והאם המצב המרוכז שהוא רצועה מספר שלוש בדיסק יאפשר לו, נאמר, לחצות את הצומת שלפנינו בבטחה.

ואז אני חושבת לעצמי, שאם נמות בטח כל מי שאנחנו מכירים וישמע את השיר הזה ייזכר בנו ויצטמרר, אבל איך מישהו בכלל יכול לדעת שאנחנו נמצאים עכשיו, ברגע הזה, בכביש הזה, בממלכה רחוקה שמורכבת מהצלילים האלה? ובכל זאת, אנחנו כאן ועכשיו, וממש לא  אכפת לי רק למות לצליליו של השיר הזה, כי הוא הדבר הכי חי שקרה לי זה זמן רב.

כזה מין שיר זה.