לנצח את הפרעת האכילה

בחודש שעבר כתבתי פוסט על הקשר הישיר בין אנורקסיה לבולימיה, שנוטים לראותi כשתי הפרעות נפרדות, בעוד האמת היא, שלא פעם הן שני צדדים של אותו מטבע.

,

,מספר ימים לאחר מכן נתקלתי בפרק מספרו של יעקב בורק, "האם שימפנזים חושבים על פרישה", שעוסק בנושא דומה: הקשר בין משמעת עצמית מוגברת לבין אובדן שליטה. בורק כותב כי למעשה משמעת עצמית היא משאב מוגבל. אמנם ניתן לאמן  ולפתח אותו במידה מסוימת, ממש כמו שריר בגוף, אבל בדיוק כמו שריר מי שמגזים בניסיון להפעיל משמעת או שליטה עצמית מסתכן באובדן היכולת לעשות זאת בהמשך.

כדוגמה הוא נותן מחקר שנערך על תלמידים בתיכון אמריקאי. קבוצה אחת של תלמידים התבקשה לתת למחשבות שלהם לזרום  בחופשיות במשך מספר דקות ולתעד אותן בכתב, בעוד קבוצה אחרת התבקשה לעשות את אותו הדבר עם מגבלה אחת - לא לחשוב על דובים לבנים.

לאחר מכן, ניתן לחברי שתי הקבוצות סכום כסף כדי לרכוש בו ממבחר של מוצרים. הקבוצה שחבריה נמנעו ממחשבה על דובים לבנים קנו, בממוצע, יותר מוצרים (כלומר, הפעלה של משמעת עצמית מול החשיבה הובילה ל"רפיון" בהוצאת הכסף).

מחקר דומה הראה כי אנשים שהפגינו משמעת עצמית בבוקר וויתרו על הזדמנות לטעום מחטיף, אכלו יותר באירוע טעימת גלידה שהתקיים מאוחר יותר בהשוואה לאנשים שלא ויתרו על החטיף בבוקר. 

הדוגמאות האלו ואחרות מעידות על כך כי ריסון והפעלה של משמעת עצמית אינם יכולים להיות יעילים לאורך זמן - ואפילו יותר מכך, כאשר מנסים להפעיל יותר מדי שליטה ומשמעת עצמית, הדבר עלול להוביל לאובדן שליטה בהמשך.

בהפרעת אכילה ניתן לראות זאת גם בקשר בין סימפטומים של אנורקסיה לבולימיה (כמו ניסיון לדחות את הארוחה לשעה מאוחרת, וכתוצאה מכך בולמוס), אבל גם כאשר יש סימפטומים אנורקטיים בלבד, כאשר הניסיון להפעיל שליטה מוגזמת על האכילה מוביל בסופו של דבר לאובדן שליטה מול ההפרעה.