באחד המוספים של מעריב (לא יודע איזה, קראתי את הכתבה באינטרנט) התפרסם ראיון עם רותי זוארץ, עיתונאית שסובלת זה זמן רב מהפרעת אכילה. היו בכתבה כמה טריגרים פרו-אנורקטיים לדעתי, זו גם הסיבה שאני לא מצרף פה את הקישור, אבל החלטתי כן להתייחס אליה. בסופו של דבר, ההתלבטות שלי תמיד דומה במקרים האלו: האם להתעלם ממחשבות ומגירויים פרו-אנורקטיים זה יעיל, או שזה גם סוג של שיתוף פעולה עם ההתנהלות הסודית והמכחישה של ההפרעה? אני בדרך כלל מעדיף לא להתעלם, כי המחשבה שכדי להיפטר מהפרעת אכילה צריך לחיות בעולם מושלם, נטול "טריגרים", היא בעצמה מחשבה פרו-אנורקטית בעיני.
הבעיה העיקרית שהיתה לי עם הכתבה, היא שהיא קצת עושה רומנטיזציה להפרעת האכילה, כמו שקורה לפעמים בתקשורת. זה קצת הזכיר לי את הפעמים בהן הביאו לבית הספר מישהו שהיה בעבר מכור לסמים או משהו בסגנון, כדי שיספר לילדים את סיפור חייו הנורא, וישכנע אותנו שלא כדאי לעשות סמים/לשתות אלכוהול/לעשן סיגריות/ וכדומה. בדרך כלל ההרצאות האלו היו מרתקות, אבל הן בעיקר האדירו את אותם דברים מהם ניסו להרתיע אותנו.
האמת היא שהכתבה במעריב לא ניסתה להפחיד או להרתיע. היא תיארה את חייה של מישהי שסובלת מהפרעת אכילה, פירטה כמה היא שוקלת, תיארה את המראה החיצוני השברירי שלה ואפילו תיעדה זאת בתמונות. אבל מהיכרות שלי עם האופן בו קולות פרו אנורקטיים עובדים, אני יודע שהרבה בנות שסובלות מהפרעות אכילה יקראו את הכתבה ולא ישאבו ממנה כוח, אלא להפך, יתמלאו בייאוש.
ייאוש הוא הדלק של הפרעת האכילה. כדי להילחם בו צריך לזכור שהמחשבה הפרו אנורקטית שמזמינה אתכן להתייאש היא לא המציאות, אלא הפרעת האכילה בתחפושת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: