לנצח את הפרעת האכילה

הסיפור הבא לקוח מתוך הספר של ד"ר רחל נעמי רמן, "חוכמת שולחן המטבח". על האנלוגיה להפרעת אכילה אני בטוח שלא צריך להרחיב.

"בכל פעם שמשהו השתבש במשפחה שלנו, אבי היה מניד בראשו ואומר "זה המזל של משפחת רמן". הוא השתמש באמירה באופן חופשי ושווה, בין אם האירוע היה אובדן של מקום חניה, פשיטת רגל או המחלה הכרונית של בתו היחידה. המזל של משפחת רמן לא היה מזל טוב – אבי תמיד הרגיש שהחיים הם אקראיים ומסוכנים, וחש שהם מכריעים אותו. המזל של משפחת רמן הכה פעם אחר פעם. במשך שנים האמנתי שאנחנו פשוט אנשים חסרי מזל.

ב 1971 אבי זכה בלוטו של מדינת ניו יורק. זה לא היה פרס ענק במונחים של הלוטו, אבל זה עדיין היה יותר כסף מכפי שהוא ראה בבת אחת אי פעם. עבורו זה היה משב רוח מרענן – וגם עבורי, אבל לא בגלל הכסף, אלא בגלל מה שהתרחש לאחר מכן.

אבי היה מאושפז בבית החולים כשהוא זכה בכסף, בהחלמה מניתוח להסרת גידול שפיר. הוא הדביק את הכרטיס הזוכה לחזהו ואמר שאינו סומך על איש שיפדה את הפרס. לא על החברים, לא על בני משפחה, אפילו לא על אמי. הוא היה משכנע שמישהו ישמור את הכרטיס, או שהכרטיס ייגנב, או שהאנשים מהלוטו ירמו את מי שימסור אותו לידיהם. במשך זמן רב לא ניתן היה לשכנע אותו למסור את הכרטיס, וכשעשה זאת לבסוף, רגע לפני שפג תוקפו, השביע את אמי ואותי לסודיות באומרו כי אנשים עלולים לנצל אותנו בדרך כזו או אחרת אם יידעו שהכסף ברשותנו.

בהדרגה, תחושה מוכרת של חרדה אפפה אותנו. אז הגיע משב הרוח המרענן שלי. ראיתי ש"המזל של משפחת רמן" היה עבודת ידנו. לא היה סיכוי שאבי יהיה סר מזל בעולם הזה. הוא הצליח להפוך אפילו זכייה בלוטו לארוע מאמלל, מקור לצער, חרדה ומתח.  עד לאותו רגע באמת האמנתי שאנחנו חסרי מזל. משהו אפור שהיה תלוי מעליי כל חיי השתחרר ונעלם.

אבי היה בנם של מהגרים. כל חייו, מאז ילדותו, החזיק בשתי משרות. בערבים היה נרדם בכורסתו, רגליו בגיגית של מים חמים, מותש מכדי לדבר. הוא תמיד עבד עבור אחרים, בתנאים שלהם, עבור המטרות שלהם. אחד הזכרונות הראשונים שלי ממנו הם אמירותיו על כמה חשוב להיות הבוס של עצמך, להיות בשליטה על חייך.

גדלתי בקומה השישית של בית דירות במנהטן. במשחק כל ילדותי היה משחק שאבי ואני נהגנו לשחק. היינו מדברים על הבית שיום אחד יקנה: במטבח יהיה מדיח כלים, בחוץ גינה קטנה. התווכחנו אם חדר האורחים צריך להיות צבוע בצבע ירוק או שמנת.

הייתי כמעט בת עשרים כשהוא ואמא קנו מקום קטן בלונג איילנד והוא יצא לגמלאות. במשך זמן מה היה נראה כי חלומו התגשם. מספר חודשים מאוחר יותר הגעתי לביקור ומצאתי אותו ישן מותש בכורסתו. מראה מוכר מילדותי, אבל חשבתי שהדברים יהיו שונים כעת. אמי סיפרה לי שהוא לקח משרה קטנה כדי שיוכלו לתחזק את המקום.

בביקורי הבא הוא שוב ישן בכורסה.  "אתם נהנים פה?" שאלתי. "ובכן," אמי ענתה, "אביך חושש שמישהו ייפרוץ ויגנוב את כל מה שעבדנו להשיג. הוא עדיין עובד, משום שהוא רוצה להתקין בבית מערכת אזעקה".  שאלתי כמה זה אמור לעלות? אמי התחמקה ואמרה שהם יוכלו להרשות זאת לעצמם תוך מספר חודשים. חודשים לאחר מכן אבי המשיך להיראות תשוש. שאלתי בדאגה מתי הם מתכוונים לצאת לחופשה? "לא השנה" אבי הניד את ראשו, "אנחנו לא יכולים להשאיר את הבית ריק". הצעתי שישכרו מישהו שישמור על הבית. אבי נחרד. "הו לא, את יודעת איך אנשים. אפילו החברים שלך אף פעם לא מטפלים בדברים שלך כמו שהיו מטפלים בדברים של עצמם". הם לא יצאו לחופשה נוספת עד סוף חייהם.

בסופו של דבר, הורי כמעט לא עזבו את הבית, אפילו לא כדי ללכת לקולנוע. שריפה היתה עלולה לפרוץ, או סוג אחר של אסון חסר שם. ואבי המשיך לעבוד בעבודות שונות עד יום מותו. הסתבר שהבית שלט בו יותר מכל מעסיקיו הקודמים. כנראה שאם אנחנו חוששים יותר מדי, הדברים שלנו מתחילים לשלוט בנו."