לנצח את הפרעת האכילה

שוב נושא הבלוגים הפרו אנורקטים בכותרות...אילנה תמיר סיפרה לי שאברי גלעד, בתוכנית הרדיו שלו, הביע זעם על כך שבישראבלוג לא מצנזרים את בלוגי הפרו-אנה. לא שמעתי את התוכנית (אני בטוח שאברי היה שנון ונחרץ בכמנהגו), אבל קיבלתי טלפון מתחקירן תוכנית הבוקר שלו בערוץ 2 שהזמין אותי להתארח ולדבר על הנושא בתוכנית. אני מניח שזה נושא שתמיד מזמין דיון ער וסוער, השילוב של הפרעת אכילה ומסתורי האינטרנט כנראה מציתים את הדמיון של לא מעט אנשים.

בסופו של דבר ההזמנה נדחתה (החקירות נגד אולמרט עדיין תופסות כותרות קצת יותר גדולות), אבל זה הוביל אותי שוב להתעסק בשאלה הבאה: האם הבחירה של אילנה ושל ישראבלוג לאפשר לבלוגים האלו טווח פעולה רחב (גם אם לא בלתי מוגבל) היא נכונה? והאם בכך שאני, בעצם נוכחותי כאן, עומד מבחינה מקצועית מאחורי הבחירה הזו, אני מביא תועלת או גורם נזק?

במובן מסוים, התשובה שלי לא השתנתה: אני לא יודע במאה אחוזים. אני אוהב את הגישה הזהירה והחושבת של אילנה לנושא, והיא אמיצה בעיני הרבה יותר מחסימה מאסיבית של התכנים האלו. אני באמת ובתמים מאמין שהרבה מהבלוגים האלו הם דרך לבטא מצוקה שלא ניתן לבטא כמעט בשום צורה אחרת, בטח לא באופן כל כך ישיר. מצד שני, אין לי ספק שקריאה של הבלוגים הפרו-אנורקטיים על ידי מי שעומדת לפתחה של הפרעת אכילה עלולה להיות מסוכנת ולא רצויה, וכשזה עובר גבולות מסוימים גם אני תומך בחסימה של תכנים.

ההליכה הזו בין הטיפות היא לא פשוטה. אני מניח שלהרבה אנשים היה הרבה יותר קל אם כל הנושא היה מטופל בצורה טוטאלית כמו החוק נגד האתרים האלו שעבר בצרפת – להשתיק את כל הבלוגים האלו וגמרנו. לפעמים גם אני כמעט מתפתה לחשוב שזה יכול להיות פתרון יעיל.

אבל במהלך השבוע האחרון עלתה בי מחשבה נוספת. קצת פמיניסטית, אם תרצו. אף אדם חושב לא יטען ברצינות שהפרעות אכילה נגרמות על ידי בלוג. הפרעות אכילה נוצרות בשל שילוב של גורמים ומסרים: מהבית, מהביולוגיה, מהסביבה המיידית ומהסביבה הרחבה. עדיין, אף אחד לא מציע לחסום את כל המסרים האלו רק כי הם עלולים להזיק. נכון, הבלוגים הם אולי הביטוי הקיצוני ביותר של זה – אבל גם הביטוי האותנטי ביותר לתופעה שקל להתעלם ממנה אחרת. והבלוגים האלו אולי מעוררים כעס (אני יודע שאותי הם מכעיסים לא פעם) ורצון לטאטא את התופעה חזרה מתחת לשטיח - אחרי הכל מי רוצה לשמוע נערה שמייסרת את עצמה על מה שהיא אכלה היום או מדווחת בקנאות על שאר הנזקים שהיא מעוללת לעצמה, הרי המודל הנשי העכשווי הוא של ייסורים עצמיים עם חיוך על הפנים ובלי ריח של זיעה – אלא  שגם לכך יש מחיר. מחיר כבד, אפילו. במובן הזה, לחסום את הבלוגים האלו זה להעניש את הקורבנות, לדחות את מי שחשות דחויות ממילא, ולסתום את הפה למי שחשות צורך לסתום אותו לעצמן.

זה לא אומר שצריך לחגוג אותם. מי שיודעת שזה עושה לה רע, כדאי שתנסה בכל כוחה להתנגד לפיתוי הפרו אנורקטי להיכנס למקומות האלו. זה גם לא אומר שהכל מותר, כי הפרעת אכילה לא יכולה להוות מנדט לפגיעה באחרים (אני גם בטוח שלאף אחת אין רצון כזה), ואולי גם מי שכותבת בבלוגים האלו יכולה לפעמים לחשוב איך היא עצמה היתה מגיבה להתנסחויות מסוימות ולהשתדל להיות מעט יותר זהירה.