לנצח את הפרעת האכילה

היות ואני לא מתיימר בשום אופן להעניק טיפול דרך האינטרנט, אני נוטה לחשוב על הבלוג הזה כעל סוג של דלפק מודיעין, שיכול לנסות ולכוון את מי שרוצה להגיע למקום מסויים בכיוון הנכון. עם קצת מזל (בחלק מהמקרים אני יודע בוודאות שזה כך), מי שכותב/ת לי ממשיכים לקבל טיפול שהם מרוצים ממנו, בין אם בעמותת שחף ובין אם במקומות אחרים, כמו צוותים מקצועיים בקופות החולים או מטפלים פרטיים, ואפילו מגיעים להישגים משמעותיים מול הפרעת האכילה. אחרים כותבים לי כאשר הם כבר בתוך תהליך טיפולי שהם מרגישים שעובד ועוזר, והם פונים אלי לא לקבל עזרה או הכוונה ממני, אלא פשוט כדי לבטא בפני את הדיאלוג בין הקול הפרו אנורקטי/בולמי לאנטי אנורקטי/בולמי, במטרה לחזק את האחרון. אבל הפעם הייתי רוצה להתייחס דווקא למי שלא כל כך מרוצה מהטיפול שלו/ה, למי שמרגישה מאוכזבת, מרומה, אדישה או ממורמרת כלפי התהליך הטיפולי, כפי שקורה לעיתים.

לא מזמן קראתי בספרה של מאיה ריד, "עכשיו אני", ספר העוסק בטיפול בטראומה מינית, על הדילמות שמטופלים ומטופלות מרגישים כאשר הם חשים אכזבה בטיפול. מחד, בטראומה מינית, כמו בהפרעת אכילה וכמו בהפרעות רבות אחרות, צריך לדעת לטפל. כאשר המטופלות שמצוטטות בספר הרגישו שמשהו בהתייחסות או בתהליך הטיפולי לא מתאים לצרכיהן, מטבע הדברים הן שאלו את עצמן אם לא כדאי שימצאו מישהו מקצועי יותר, מישהו שיוכל להיות יותר מתאים ומותאם. מצד שני, הרגישויות והצרכים של מטופלות כאלו נוטים להיות כה אדירים, עד שהן חשבו – ובמידה מסוימת של צדק – שאם יעזבו כל מטפל/ת שלא יהיו מותאמים אליהם בדיוק, ימשיכו לדלג בין טיפולים מבלי למצוא פתרון משמעותי.

זה נכון גם לגבי טיפול בהפרעות אכילה. חשוב לבחור במטפל שמכיר את ההפרעה ולא נופל בפחים הרבים שהיא טומנת, מטפל/ת שיוכל למצוא איזון נכון בין האמונה במטופל/ת לבין החשדנות הנדרשת כשמתמודדים עם הפרעת אכילה. עם זאת, ואני יודע שכבר כתבתי את זה במספר הזדמנויות בעבר, אין תהליך טיפולי נקי מכשלים ואכזבות, ובכלל לא בטוח שרצוי שיהיה. המחויבות לטיפול צריכה להגיע לא משום שהוא מושלם או מתאים בצורה מוחלטת (עצם המחשבה שיש סוג כזה של קשר היא פרו אנורקטית ביסודה), אלא אף על פי שהוא לא כזה.

המטלה החשובה שעומדת בפני מי שמעוניינת לקבל טיפול מתאים, היא להבדיל בין אותן אי התאמות שהן חלק בלתי נפרד מן התהליך הטיפולי, לבין אי ההתאמות שנחוות כגדולות או קריטיות מכדי שאפשר יהיה להשלים איתן. המטלה הזו אינה פשוטה גם למי שמסוגלת להתחבר לצרכים ולרצונות שלה, לא כל שכן למי שסובל מהפרעת אכילה הפועלת כדי לנתק אותה מאותן תחושות. למעשה, העבודה על היכולת לזהות מה מתאים לי ומה לא, עם מה צריך להשלים ועל מה צריך לעבוד, היא לא פעם המוקד בטיפול. אבל איך בכל זאת מצליחים לקבל החלטה חשובה כמו התחייבות לטיפול בשלבים המוקדמים, כאשר היכולות האלו עדיין "עובריות"?

תשובות מוחלטות אין לי בכיס. בסופו של דבר בכל טיפול יש שני אנשים שעושים מאמץ לזוז, והתהליך תמיד הדדי. אבל אולי כדאי לבחון עד כמה הפרעת האכילה מאוימת או חשה בנוח בתוך התהליך הזה, ודווקא אם הקול הפרו אנורקטי קצת מאויים, זה עשוי להיות סימן טוב, סימן לכך שנוצרה ברית אנטי אנורקטית שיכולה להוביל לשינוי ולהתחזקות.

מעבר לזה, כל טיפול דורש כנראה מחוייבות, מאמץ וסבלנות. בני ישראל הסתובבו במדבר ארבעים שנה לפני שהגיעו לארץ, כך שלפעמים לוקח קצת זמן לצאת מעבדות לחירות...