לנצח את הפרעת האכילה

הנה עוד תרגום של שיר של ויסלבה שימבורסקה, המשוררת האהובה עלי. בכל פעם שאני קורא את השירים שלה אני מופתע מחדש לגלות עד כמה היא מיטיבה לנסח בפשטות משהו חי ואנושי. משהו מאד אנטי אנורקטי/בולמי, בעיני. את השיר הבא העתקתי ותרגמתי לפני זמן מה, ובדרך אבדו לי שמו של השיר, כמו גם שמו של הספר ממנו הוא נלקח. קצת חבל לי להעלות אותו ככה, מיותם, לבלוג, אבל מצד שני משהו ברוחו של השיר מזמין דווקא לסוג כזה של הנאות פגומות וחלקיות.

ואם בקריאה ראשונה נדמה שהדוברת היא מעין דמות שברירית שמתנצלת על עצם קיומה, אני מציע לנסות לקרוא שוב...

"אני מתנצלת בפני המקרה, על שכיניתי אותו הכרח

מתנצלת בפני ההכרח אם טעיתי, ככלות הכל.

בבקשה אל תכעס, אושר, על כך שאני מתייחסת אליך כאל חובי.

מי ייתן והמתים שלי יהיו סבלניים כלפי האופן בו הזיכרון שלי דוהה.

התנצלותי נתונה לזמן על העולם ממנו אני מתעלמת בכל שנייה.

התנצלותי לאהבות קודמות, על המחשבה שהאחרונה הייתה הראשונה.

סלחו לי, מלחמות זרות, על שאני מביאה פרחים הביתה.

סלחו לי, פצעים פתוחים, על שאני נדקרת באצבעי.

אני מתנצלת על תקליט המינואטים שלי בפני אלו הזועקים ממעמקים.

מתנצלת בפני הממתינים בתחנות רכבת על שהבוקר בשעה חמש עדיין נמתי את שנתי.

סליחה, תקוות רדופות, על שאני צוחקת מעת לעת.

סליחה, מדבריות, על שאיני ממהרת אליכם עם כפית מלאת מים.

אתה, בז, ללא שינוי שנה אחר שנה, תמיד באותו כלוב,

מבטך תמיד נעוץ באותה נקודה בחלל,

סלח לי, אפילו אם יתברר שאתה פוחלץ.

התנצלותי לשאלות גדולות על תשובות קטנות.

אמת, אנא, אל תקדישי לי יותר מדי תשומת לב.

זקיפות קומה, בבקשה היי אצילית.

הייה סבלני כלפי, מסתורין הקיום, בעודי מורטת פתיל אקראי מדהרתך.

נשמה, אל תעלבי אם יש לי אותך רק פה ושם.

התנצלותי לכל דבר על שאיני יכולה להיות בכל מקום בבת אחת.

 תנצלותי לכל אחד על שאיני יכולה להיות כל אישה וכל גבר.

אני יודעת שלא אזכה להצדקה כל עוד אני חיה,

 משום שאני עצמי ניצבת בדרכי.

אל תנטור לי טינה, דיבור, על שאני שואלת מילים כבדות משקל,

ואז עמלה בכדי שיראו קלילות".