בימים האחרונים יצא לי להרהר קצת בחיבור התכוף של הפרעות אכילה עם האשליה של טוהר וניקיון. לפי הפרעת האכילה, האוכל, העיכול והנוכחות הגופנית הם "מלוכלכים", לעומת הצמצום והסגפנות ה"טהורים". אפילו הדימוי של "אנה" הוא מעין "טיהור" של ההפרעה, דימוי של ישות מלאכית נקייה במקום של בעיה חמורה. גם הרומנטיזציה של המוות היא מעין פלירטוט עם המחשבות האלו: המוות נתפס כשינה שלווה על סדינים לבנבנים, ולא כגסיסה מכוערת במיטת בית חולים עם צינורות בזרועות ובאף.
אז איך הפרעת האכילה מתחפשת למשהו "טהור"? כיצד היא מנסה לשכנע שיש בבלוף הזה ממש?
ככל שחשבתי על כך, ככה ה"ניקיון" וה"טוהר" נראו לי פחות ופחות אטרקטיביים. חשבתי על כל השימושים האיומים שנעשים במילים האלו: תחת כסותו של "טוהר הנשק" נעשים הרבה מעשים אלימים; "טיהור אתני" הוא שם הקוד לדיכוי ולרצח של השונה; כשצבא "מטהר" שטח, השטח הזה הוא הכל מלבד נקי; וחוקי "טוהר הגזע" חקוקים בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי, כך שאין צורך להכביר בהם מילים.
וככל שהמשכתי לחשוב על כך, ככה הדברים ה"מלוכלכים" והלא טהורים החלו למצוא חן בעיני הרבה יותר. אנשים, חיות, אוכל, מיניות, קשר...החיים הם עסק מלוכלך. מי שראה תינוק אוכל או משחק (או אפילו נולד) יודע על מה אני מדבר. לפני שבועיים התארחו בביתנו זוג חברים עם בתם בת השנה וחצי. כשעזבו, הוילונות היו תלושים, הקירות מטונפים, הרצפה מלאת אוכל ומשחקים...מזמן לא נהנו כל כך.
(ופתגם עתיק אומר: מים טהורים מדי, אין בהם דגים)
אז כשהפרעת האכילה מפתה לתחושה של "טוהר", למה היא בעצם מפתה? לחוייה רוחנית? או להתנתקות והיבדלות מהחיים האמיתיים?
כי הרבה דברים מלוכלכים מאוד נעשים בשם הטוהר, ואולי להיות "טהור", כביכול, זה בכלל לא כזה רעיון טוב. כששאלו חכם סיני אודות האדם הטהור הוא ענה: "אצלי אין מקום לנבל כזה". אם ככה, אולי עדיף להיות קצת מלוכלך לפעמים? ואולי עצם ההפרדה בין הלכלוך לטוהר היא קצת אשליה (כמו אשליית המושלמות)?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: