לנצח את הפרעת האכילה

מי הכי יפה בעיר?

השואלת, היא כמובן אמה החורגת של שלגיה, שעשתה יחסי ציבור גרועים מאד למראות ולאמהות חורגות, והנשאלת היא מראת הפלאים שלה, שאינה משקרת לעולם. בסיפור שסופר לנו בילדותנו, לאם החורגת היה דיאלוג לא פשוט עם אותה מראה: היא נורא רצתה לשמוע ממנה את "האמת" וגם האמינה לה, אבל כה התקשתה להתמודד איתה, עד שהיתה מוכנה לשלם כל מחיר בכדי לשלוט במציאות ולהתאים אותה לציווי של המראה - אפילו לרצוח את בתה החורגת. גם לאחר שנדמה היה לה ששלגיה מתה, המלכה המרושעת המשיכה לשאול את המראה שוב ושוב את אותה השאלה, ולשמוע פעם אחר פעם את אותה התשובה. היא אולי סמכה עליה שתתן לה את התשובה ה"אמיתית", אבל בכל זאת המשיכה לבדוק.

האם המראה בכלל מספרת לנו תמיד את האמת?  

לכאורה כן. מראה היא הרי רק השתקפות של האור שמגיע ממול. היא אפילו הפכה מילה נרדפת לאובייקטיביות ושיקוף של המציאות כפי שהיא, כמו במשפט "להציב מראה בפני מישהו", או בשמות של עיתונים כמו ה "Daily Mirror", שמתיימרים לשקף מציאות באופן אובייקטיבי. הקול הפרו אנורקטי בוודאי יאמר שכן, אחרי הכל מציאות מוחלטת שלא ניתן להטיל בה ספק היא אחת ה"תחפושות" החביבות על הפרעת האכילה. בכל זאת, יש מי שמערער על ההנחה הזו, ואם חושבים על זה לעומק אולי באמת כדאי לפקפק קצת במה שהמראה מראה (ולהיזכר במה שהיא לא מראה).

למשל, האם אנחנו נראים אותו דבר בכל מראה? האם המראה שבמקלחת, בחדר השינה או בכניסה משקפות בדיוק את אותו הדבר? האם אנחנו נראים אותו דבר באותה מראה בשעות שונות, כאשר האור נופל עלינו או על המראה בצורה אחרת? האם אנחנו נראים אותו דבר כאשר אנחנו עומדים, זזים, שותקים או מדברים, מחייכים או בוכים? מי מאיתנו לא עשה פרצופים מוזרים מול המראה והוקסם מהמחשבה שכל אותן הבעות ותחושות מאוכלסות באותו "אני"? ומהי, אם כן, המראה האמיתית שתראה את דמותנו האמיתית? האם יכול להיות שאין מראה אחת אמיתית כשם שאין "אני" אחד אמיתי, ולמעשה אנחנו כל מיני דברים שונים ולא דבר יחיד מוחלט?

כבר כתבתי בעבר על לאקאן, הפסיכואנליטיקאי/פילוסוף הצרפתי, ואחד הדברים המעניינים עליהם דיבר לאקאן הוא "שלב המראה", אותו שלב מוקדם בחיים בו התינוק מגלה את דמותו במראה. מבפנים, התינוק הזה מרגיש כל מיני דברים: לפעמים הוא רעב, לפעמים כואב לו, לפעמים הוא שולט על תנועותיו ולפעמים לא, לפעמים נעים לו ולפעמים הוא במצוקה. עדיין אין לו זהות אחידה, הוא מרגיש המון דברים שונים ומבלבלים, והנה פתאום הוא רואה את עצמו במראה וזה "עושה לו סדר", הוא לומד להאמין שזה הוא וזה נותן לו תחושה של שליטה – אבל במחיר של אובדן משהו מהחוויה האמיתית שלו. כלומר, המחשבה שהאמת נמצאת במראה היא אשליה, לפעמים נעימה, לפעמים מסוכנת.

בואו נחזור רגע לאם החורגת של שלגיה: גם המחשבה שמראת הקסמים שלה מספרת רק אמת התבררה כאשליה. כשהמלכה האמינה ששלגיה מתה, המראה אמרה לה שהיא, המלכה, הכי יפה בממלכה, למרות שזה לא היה נכון. רק כששלגיה חזרה מהיער המראה "עדכנה" את גרסתה והשיבה ש"יש מישהי יפה ממך". המראה לא הראתה את המציאות כפי שהיא באמת, אלא את המציאות כפי שהמלכה האמינה שהיא מתקיימת. המראה סיפקה אשליה של שליטה, בתמורה להרגעת החרדות. אלא שלאורך זמן, הפטנט הזה לא עבד...

והמראות שלנו? שנפסיק להסתכל? לא בטוח. מראות יכולות להיות די שימושיות. בתנאי שלא מאמינים להן יותר מדי.