לנצח את הפרעת האכילה

החיים מלאים בהחלטות: קטנות, כמו מה ללבוש בבוקר או מה לשים בסנדוויץ' או גדולות כמו מה אנחנו רוצים לעשות בחיים ומי אנחנו רוצים להיות, החלטות פשוטות יחסית שכל הנתונים בהן ידועים או החלטות מורכבות בתנאים של אי ודאות, החלטות שמייסרות ומדירות שינה והחלטות שאפילו לא נותנים עליהן את הדעת. אלא שהפרעת אכילה הופכת לפעמים אפילו את ההחלטה הפשוטה ביותר לסיוט. אולי מפני שכדי להחליט משהו צריך להתחבר לאיזשהו גרעין בתוכנו, מעין "מצפן" פנימי שיכול לכוון לרצונות ולמשאלות שלנו, והפרעת האכילה מטשטשת ופוגעת ב"מצפן" הזה.

כמובן שככל שהדבר קשור באוכל, הפרעת האכילה לא מאפשרת ללכת לפי הרצונות האמיתיים אלא מתווה תמיד כללים נוקשים. אבל גם בהחלטות אחרות, שאינן קשורות לאוכל או למראה, החלטות כמו איזה סרט לראות, איזו מוסיקה לשמוע, לאיזו מגמה להירשם בבית הספר או לאיזו יחידה להתגייס בצבא, צריך להתכוונן על פי המצפן הפנימי הזה. וכשהפרעת האכילה משבשת את פעולתו היא מקשה על ההתנהלות בעולם. במובן הזה, להעיז ולהחליט הוא אקט אנוטי אנורקטי. אפילו אם זו התלבטות טפשית והחלטה פעוטה. כי לקבל החלטה זה לקחת עמדה לגבי הרצונות והצרכים שלנו בעולם, ובעצם להעיז לתפוס מקום ונוכחות בעולם. אותם הדברים שהקול הפרו אנורקטי רוצה לשלול ולאסור.