אני מפחדת.
יותר נכון מתה מפחד.
זה פעם ראשונה שהמלחמה כזו קרובה אלי.
חבר שלי נמצא שם.
יותר נכון, בעזה.
כבר 3 שבועות שלא ראיתי אותו והינה אנחנו בפתח של השבוע השלישי.
אם עד עכשיו הפחד שלי היה שהוא יכנס, זה היה שטויות.
כי הוא נכנס. ואני מפחדת עליו כמו שבחיים לא פחדתי שיקרה משהו למישהו שכל כך קרוב אלי.
מהבוקר הבטן מתהפכת לי.
שמעתי על הטנק שעלה על מטען וכל כך פחדתי.
וקמתי בבוקר ושמעתי שנהרגו בלילה עוד 2 חיילים. ורצתי לעיתון.
ביקשתי מאח שלו שידבר איתי אם חס וחלילה יקרה משהו.
אני צמודה לטלפון כמו אוויר לנשימה.
אני כל כך מפחדת לקרוא כל הודעה מynet, walla, או סתם וואטס אפ שרץ.
אני מתפללת לאלוהים שיחזיר אותו בשלום.
רק שישמור עליו שם.
עצוב להגיד אבל אני מתכוננת לרע מכל, כדי לרכך את המכה.
יש שיגידו שאני פסימית, ומחשבה תוליד מציאות.
אז בדיוק מהמקום הזה אני חושבת על הדברים הטובים.
שבעזרת השם הוא יחזור משם בשלום.
ואני אפגוש אותו סוף סוף, אחבק אותו כל כך הרבה זמן.
אריח את הריח שלו, אשן איתו ביחד באותה מיטה,
רק אסתכל עליו ואגיד לו שאני אוהבת אתו..
ושדאגתי. כמה שדאגתי.
לא עבר יום אחד בשבועיים האחרונים שלא בכיתי בו.
לא עברה שנייה שלא חשבתי עליו.
אני כל כך מחכה לרגע הזה לראות אותו כבר.
אבל אני מפחדת.
כמו שמעולם לא פחדתי.
בעזרת השם, אלוהים יחזיר את כולם בריאים ושלמים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
