"יפהשלי, מה נעשה שנלמד? איך אני אראה אותך?" שאלת.
"אממ אל תדאג. אני מאמינה שיהיה לנו יום בשבוע פנוי כזה, ערב מסוים, שניפגש בו.
ובנוסף, תמיד יש את הסופשים.." עניתי לך.
"כן אני יודע, פשוט תחשבי שעכשיו יש צבא, וסופשים זה רק את. פתאום הלימודים לא יאפשרו את זה" אמרת לי.
"נכון, אבל נמצא את הדרך."
"מה נצטרך לגור ביחד..רק ככה אני אראה אותך בערבים." אמרת לי ברוגע.
רגע רגע רגע. אמרת לגור? לא שנייה, שאני אשמע טוב-לגור. - זה מה שרץ לי בראש.
"נכון" עניתי לך ברוגע, "אבל אתה יודע כמה יעלה לנו לשכור דירה ובמקביל ללמוד+לעבוד?
ניראה לי שנצטרך לחכות קצת.."
"נכון את צודקת.." ענית לי.
"אנחנו נימצא זמן, אני מבטיחה לך." אמרתי לך.
חשבתי על זה אחר כך..
תמיד יהיה בחיים משהו בנוסף.
עכשיו זה הצבא, אחכ זה הלימודים.
מה שמנחם אותי שאנחנו טסים עוד חצי שנה
ל-3 חודשים שהם רק שלנו.
הרבה עשו לי פרצופים על זה, אבל אני מכירה אותך טוב מידי
כדי לדעת שנסתדר. הרי תמיד אנחנו רוצים אחד בטובת השני.
נתפשר על מה שנרצה.
"ואם אתה תרצה ללכת שמאלה ואני ימינה?" שאלתי אותך.
"אז אני אבוא איתך ימינה.." עניתי לי.
ושנייה אחרי כבר צחקנו כי ידעתי שהמשפט הבא שתגיד יהיה עקיצה בסגנון של:
"ואמשוך אותך שמאלה איתי."
אתה לא יודע כמה ביטחון אתה מעניק לי.
כמה אני מריגשה טוב איתך. נאהבת ואוהבת כמו שמעולם לא הרגשתי.
אתמול בלילה התחבקנו..וכמעט הלכנו לישון ושוב התחבקנו.
הרגשתי אותך קרוב קרוב אליך.
"אוף.." אתה כל הזמן אומר.
"די" אני לוחשת, "אל תגיד אוף..זה מזכיר לי שזה נגמר עוד שנייה". אני עונה לך תמיד.
והינה, זה נגמר.
שבועיים שאני לא אראה אותך עכשיו..(9 ימים ליתר דיוק כמו שאנחנו אוהבים לספור).
ראיתי אותך רק לפני 4 שעות ואני כבר מתגעגעת.
רוצה שוב לראות אותך ופשוט להיות איתך.
מצידי לשבת על ספסל מתחת לבית ולדבר איתך.
לדבר על שטויות, לצחוק בלי סוף, להגיד לך שמתחתנים בבית גוברין
ולילד שלנו יקראו "אחיה".
אבוד לך, ככה החלטתי...
אתה כניראה לא יודע את זה, אבל מעולם לא הרגשתי ככה.
חיבור כזה טוב ומהנה עם מישהו, עם הרגשה כל כך טובה.
מסתכל עלי ויודע שקורה לי משהו, שומע דרך הטלפון את הקול שלי
וכבר מבין שמשהו חשוד...
תהיה בטוח בדבר אחד-אני אשמור עליך כל החיים שלי.
המשך יומקסים.. :]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
