זה היה יום.

תמול שלשום אנפה לילית בא אליי הביתה.

נתתי לזה לקרות. לחששות. לדברים. להראות לבחור את הבית שלי. את החדר שלי. לפתוח את הלב.

והיה לו כאב ראש. והוא היה עייף. והיו דגדוגים וטיפה התאבקות. וקצת גם תשוקה.

היום לפני המבחן שלחתי הודעה. שאלתי איך הוא מרגיש ואמרתי שיהיה יום טוב. הוא הגיב. איחל בהצלחה במבחן. ולא דיברתי איתו עוד היום.

כי אני לא יודע מה המקום שלו לדבר איתי.

אני לא יודע אם הוא רוצה. אני לא יודע אם אני דורש הרבה.

אמרתי לו שאני לא פוגש אנשים אחרים והוא אמר שגם הוא.

ועדיין אני לא יודע.

אני מרגיש שזה מאוד לא שיוויוני. לי יש מלא רגשות והוא. בן אדם רגשי שכמוהו... לא כל כך.

אז כל היום העיסוק שלי היה לא לשלוח לו הודעה.

ולהיות מצונן ולעשות שנצ.

אולי אני אלך לישון ואקום בתחושה טובה או משהו?

עם איזו הודעה?

אני חווה הרבה וחזק וזה מפחיד קצת.

הוא בחור מוצלח. הוא, בחור, מוצלח.

גם אני מוצלח. מה? איך אני מוצלח?

אני נראה טוב... אני נאבק עם החיים שלי.

בא לי לא להיאבק. אבל אולי אם לא נאבקים לא גדלים או מתפתחים או משו.

המאבק עם הלימודים. עם העבודה. עם איזון. לא יודע. אני לא בטוח שיש לי משהו. כן יש לי אומץ. אני קופץ למים. מנסה דברים. נכון. הדירה הזו שאני מתפעל. כמה ציונים שקיבלתי. אבל לא יודע. משהו לא מתחבר לי.

למען שנה מחוברת יותר...