אנפה לילית.

אתה לא כותב לי הודעה.

אני מתגעגע (אני לא בטוח למה אחרי לא הרבה זמן שאני מכיר אותך), אני רוצה לראות אותך, לשמוע אותך וללקק אותך.

אני כותב לא מעט הודעות. ואתה תמיד עונה. אבל אבל אולי אני צריך לתת גם לך לרשום. אני לא יודע.

וזה נוגע.

זה רגשי. זה לחלוטין רגשי, ועדיין... אתמול בעבודה... זה כל מה שרציתי. לקבל עוד הודעה.

למה? למה אני לא משחרר? למה זה כל כך כבד אצלי? למה זה שלא שלחת הודעה הרגיש לי כמו... משהו פיזי. כמו כאב בטן?

מסרון שלך זה כל מה שאני יכול לצפות לו ממך כרגע. אי שם בצפון.

אני רוצה לראותך, פנים מול פנים, גוף מול גוף, אבל אי אפשר.

אני רוצה שתיזום... לא להיות חד צדדי בזה.

שלחת לי סרטון בפייסבוק בלב הבוקר. בשש.

יש, הוא יזם, הוא יזם.

מה זה אומר? מה השלב הבא?

יום ראשון הוא חוזר יום ראשון נתראה. למה קשה לי כל כך? מה זה בגלל החוסר הגדרה? בגלל שחבר מבקר אותו בצפון?

טוב די. די להיות בתוך הראש שלי מספיק.

לאב.