אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל,לא עידכנתי המון זמן וצברתי ערימה של מקרים טובים ולא טובים.
אבל למרות הכל,למדתי המון.בעיקר למדתי,שלהפגע מאנשים שאת אוהבת,הרבה יותר כואב מכאב פיזי.
אני יכולה להעיד על עצמי שהשתנתי,בין אם זה לטובה ובין אם זה לרעה,אבל השתנתי.
בעיקר התאכזבתי.התאכזבתי מלגלות ולחשוף מי הם באמת אותם אנשים שאהבתי.
אחרי כל הרע שהיה לי בשלוש השנים האחרונות,קמתי עם תקווה אופטימית,כדי לשנות.
נורא רציתי לחזור לתקופה התמימה יותר,שבא הכל היה אופטימי ופשוט,לילדות.
אך כמובן שלא ניתן להחזיר לאחור את מחוגי הזמן,וצריך לשנות את העתיד ולא את העבר.


האופטימיות לא חזרה אליי,התקווה לא דבקה בי,החיים לא מחייכים אליי.
אין מי שיקשיב לי,אין מי שישמע מה אני חושבת,אין מי שיאהב ויקבל אותי כמו שאני.
אך לפעמים,הדברים הקטנים שמשנים את המצב רוח,עוזרים קצת,אבל לא מספיק.
לא מספיק,כדי להיות נעמה שתשוב לחייך,באמת.

נמאס לי להרגיש הכבשה השחורה של המשפחה,של החברים,של החיים בכלל.
נמאס לי להרגיש מכוערת,נמאס לי לזלזל בעצמי,נמאס לי להשפיל את עצמי.

נמאס לי להיות אני.