שדים מתועבים, אפורים וירוקים ותכלכלים שולחים ידיים גרומות ומצולקות ופוצעים אותי בציפורניים ארוכות, צהובות, מלוכלכות.
אני רוצה לצרוח, לבכות, להעלים אותם וכל מה שיוצא לי הן יבבות אומללות ושיניים על שפתיים שנועדו להשתיק אותן.
הפחד משתק, מלחך כמעט בעדינות את שולי הנשמה שלי. גורם לי לפכור את ציפורניי בבשר עד שלא אוכל יותר להחזיק את עצמי. ואז יוצאות להן הדמעות המקוללות והעיניים שלי, גדולות ומפוחדות ודומעות, מרצדות ברחבי החדר כמחפשות מפלט.
מפלט מהפחד שעוטף את הנשמה בחבלים דקים וכהים וכאשר אני בוכה בהיסטריה עד שקרניי השמש הראשונות מסתננות מבעד לתריסים אני כבר לא מבדילה בין הפחד מהצללים והחושך והקולות העמומים של המקרר מלמטה לבין האכזבות והשקרים והחיוכים והרגעים ששוברים אותי בכל פעם מחדש.
אני כבר לא יכולה להכיל את כל הזכרונות והכאב, והדמעות לא מעלימות את הפחד, אז אני הולכת ונועלת את כל הרגשות והפחדים היכן שאפילו אני לא אמצא אותם, אבל כשהם עולים על פני השטח אני שוב מוצפת וחסרת מילוט כמעט לחלוטין.
אני מכבדת אותך, את הבחירות והרצונות שלך, אבל אני לא חושבת שזה תירוץ.
את באמת לא רואה?
Shoot me, it would hurt less..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
