אני חולמת על להישאר ימים שלמים בבית ולא לעשות כלום חוץ מלקרוא ולנגן.

ובאותה נשימה אני גם חולמת על ימים כל כך מלאים בעשייה וכל כך רחוקים מלהישאר סתם בבית.

ואני לא עושה אפחד מהם, כי אני שבויה במין מערבולת של עבודה ועייפות אינסופית.

ואני מרגישה איך לאט לאט אני מאבדת את עצמי לחלוטין, ומאבדת את כל הדברים שחשובים לי לעשות.

ואיך הבדידות משתלטת שוב, ואני מתחילה לחפש שוב, דברים שאי אפשר להשיג.

האושר אצלי, הוא זמני מדי, וקשה לי לשמור עליו.

"בני אדם מחפשים כל החיים, אבל את מה שיש להם באמת בידיים, הם לא רואים".