והנה לו עוד יום זכרון..
איך מתחילים פוסט שכזה!?
שצריך לרשום על כל אחד ואחד מהם..
מזמן הקמת המדינה ועד היום נפלו 20,305 חיילים אמיצים שסיכנו את חייהם בהכל!
אתם קולטים מה זה 20,305 נערים שעוד בקושי התחילו את חייהם לעתיד!
לא הקימו משפחה, לא התחתנו,לא ראו את הילדים שלהם,
לא את האישה שלהם וגם לא את שאר משפתחם..
הם לא נכללים בארועי משפחה טובים ורעים
הם לא נכללים בארועי משפחה ובימי הולדת..
איך זה יכול להיות שלכל ה-20,305 חללים אלה ישנה דקת דומייה אחת
הנקראת 'צפירה' כל עם בני ישראל עומדים ושותקים משפילים את מבטם
ומסתכלים למטה כאילו בלי להבין למה זה בכלל!
להם מגיע את הטוב ביותר!
אסור לנו לשכוח אותם!
כל זה התחיל בשנת 1948 כשמדינת ישראל הוחרזה כמדינה יהודית דמוקרטית.
יום לאחר היום הזה הערבים לא הסכימו בהסכם שהיה שכחתמו על המדינה [שחצי מהמדינה תיהיה שלנו]
ומיד לאחר יום זה [יום קבלת המדינה] הערבים החלו במלחמה הנקראת כיום 'מלחמת המפרץ'...
הם אמרו שהצבא הראשון שיגיע לכותל יזכה בחצי המדינה ונוכל לחיות כאן בישראל.
אך כמובן שלנו מדינת ישראל היה נורא קשה לעשות דבר כזה.
הרי רק אתמול חתמנו על חוזה וכבר למחרת מלחמה...
בסוף המלחמה כמובן שאנו היהודים הגענו לכותל ונגענו בו.
ולכן כיום חצי מהמדינה היא שלנו...
כמובן שבמלחמה זו מתו עשרות חיילים לוחמים!
כל יום זיכרון אני שומעת סיפורים מזעזעים על חיילים שמתו [ז"ל] במלחמות כאלה וכאלה...
אך הכי מצער היה של שתי המורות שלי.
שניהן מורות למתמטיקה.
האחת-סגנית מנהלת + מורה למתמטיקה.
השניה-מורה למתמטיקה-הקבצת מוגבר.
לראשונה היה בן שמת בעקבות מלחמה כלשהי ואיני זוכרת מה היא הייתה... הדבר היחיד שאני זוכרת זה-
באותו יום היה זה השנה החמישית או העשירית למות בנה הבכור. ז"ל
היא כמעט איחרה לעבודה..
ויותר מזה.. היה לה התקף לב... :( זה כאילו ממש שהבן שלה כ"כ מתגעגע אליה שהוא רוצה שהיא תיהיה איתו, ולא להיות שמה, לבד.
לשניה המורה למתמטיקה בהקבצה מוגברת... נפטר האחיין שלה... ז"ל.
באותו יום שהוא נפטר זה היה שלושה חודשים לפני שהוא התחתן, וחודשיים לפני שיחרורו מצה"ל.
חודש לפני שמת הוא כתב מכתב.
את המכתב הוא כתב לאהובתו.
לפי המכתב רואים שהוא תמיד ראה את חצי הכוס המלאה, כאילו ראה את גורלו וכאילו ידע שלא יחזור.
את המכתב שכתב תוכלו למצוא בכתוב הזו-
http://www.vehigadeta.org.il/v2/default.asp?part=Lezichro&level=3&id=19
המכתב פורסם בעיתונים, בחדשות ובכל מקום אחר.
המכתב תורגם למספרת שפות שאיני זוכרת אותם.
וזהו פה בעצם נגמר הפוסט שלי על יום הזכרון.
וזכרו-
אין יאוש! תמיד להיות בשמחה-מילותיו של גד.
ממני,
דובדבנית.
