היום בשיעור פסיכיאטריה דיברנו על פוביה חברתית; פחד קהל, המנעות ממקומות ציבוריים ועמוסים, נטיה להתכנסות עצמית. אני כבר לא במיוחד חוששת להודות בזה, למרות שמעולם לא אובחנתי. שורה אחת, קריטריון אחד לאבחנה שהיה כתוב במצגת, משך את עיני: "ההפרעה אינה נחשבת כפוביה במידה והפחד נובע ממצב אורגני או מנטלי אחר, לדוגמה מהפחד מגמגום". זה בער בי, ללכת לשאול. אני לא מהאלה שמבזבזים את ההפסקה בשיחות נפש עם המרצים, אבל הפעם... רק הפעם. לקבל אישור שאני בסדר. אז הלכתי לברר.

"היי, אפשר לשאול שאלה?"

"כן, שלום, בוודאי." יופי. היא מחייכת אז זה בסדר. כלומר, נראה לי. אוי לא, אולי זה לא בסדר. מה אני עושה פה? היא תעלה עלייך. לא היית צריכה לבוא.

ניסיתי לומר "אמרנו בשיעור שאם יש סיבה לפוביה החברתית, למעשה היא לא נחשבת פוביה, אבל מה קורה אם הסיבה להמנעות החברתית נעלמת, והבעיה עדיין נשארת? האם במצב כזה היא הופכת לפוביה?"

יצא לי משהו דומה לזה, אני חושבת. אבל אני לא זוכרת, כי הרגליים הפכו לי לג'לי, נהייתי אדומה, הדופק שלי השתולל, הידיים שלי פתאום נראו מיותרות בכל תנוחה שעשיתי, רעדתי, התנתקתי. וגמגמתי. עד כמה זה עלוב לבוא לשאול "אם נעלם הגמגום ועדיין נותרת החרדה החברתית, זו פוביה?" ולגמגם?

היא הייתה ממש נחמדה וענתה לעניין, אני חושבת, כי הראש שלי לא היה שם, אבל רק רציתי שתעיף את המבט המרחם בבלי-דעת שלה. רציתי שהשיער שלה לא יהיה כ"כ צבוע, שהאור יהיה קצת פחות מסנוור, שיהיה כיסא מאחוריי שאוכל לצנוח עליו ולבכות את כל המוח והלב שלי החוצה, בלי להפסיק, שמישהו יבוא לחבק אותי ולצחוק איתי ולהגיד לי "היי, את מושלמת בדיוק ככה!". 

זה כואב. בתוך שניה את הופכת מהבחורה החזקה והבוטחת שהפכת את עצמך אליה בחזרה לסמרטוט משומש. זה מייאש עד מוות, כי את עושה את כל ההשתדלות שלך, יום יום, מותחת את גבולות היכולת שלך עד תום, מכניסה את עצמך למצבים שאת פשוט לא מסוגלת להתמודד איתם כי את יודעת שאין שום דרך אחרת שתוכלי להתגבר. את מנסה לבד. את מנסה ביחד עם הטיפשים ההם שיושבים בכורסאות שלהם וגורמים לך לשפוך את ליבך בפניהם בתמורה לכלום. את רוצה את זה כ"כ הרבה, עד טירוף. מנסה להסתער על זה בכל הכוח. מנסה לשחרר.

ומה שאת מקבלת זה קקי בפיתה.

את עדיין לא מסוגלת להיות בקבוצה גדולה. עדיין מתביישת להביע את דעתך. לדבר עם זרים. לדבר מול קהל. לדבר עם בעלי סמכות. לצאת למקומות צפופים מדי. להיות מצחיקה וחמודה כמו שאת, רק בפומבי. ואת יודעת שזה יישאר ככה, כי ניסית כבר יותר מדי.

מותר לי להתמרמר. יש לי סיבה מנטלית, אורגנית, וואטאבר.