כנראה שהכל בסדר. כנראה זו הסיבה לכך שיבש אצלי מעיין הכתיבה לאחרונה, והיצירה בכלל. 

זו תקופת "הכל בסדר" טובה. לפעמים יש תקופות כאלה, שגרתיות ורגילות ובסדריות, שהן למעשה משמימות, שטוחות וחונקות, אבל התקופה הזו היא ממש חיובית, אפילו. אני לא בטוחה שאפשר להסביר את זה. הרי התחלתי סמסטר חדש ועמוס מדי שלא יאפשר לי לחזות באור היום, עברתי לגור בדירה ירושלמית ישנה ומתפרקת ואין שום מאורע מיוחד באופק. עדיין, אני קמה בבוקר מחייכת וחרף כל העליות והירידות הקבועות במצב הרוח, מעטות הפעמים שאני מרגישה צורך באישור על היותי אהובה. רק שיישאר כך. 

אבא שלי חוזר בתשובה מגיל 18, פחות או יותר. אני מדמיינת אותו, בחור צעיר ונלהב שמתחיל חיים חדשים. בתור הבת של אבא שלי, אני יכולה לנחש עד כמה התקוות והשאיפות היו גדולות. הוא ודאי דמיין את המשפחה העתידית שלו כפי שהוא עצמו חלם לגדול. הוא ודאי דמיין את עצמו מעביר את המסר הלאה, מקים משהו חדש ואחר, מגדל אותנו, בנותיו, על ברכי התורה.

ובתור הבת של אבא שלי, אני מסוגלת לנחש עד כמה מכאיבה לו המציאות המשתנה. אני חושבת על זה בכל פעם ששולחן השבת שלנו קצת מתחיל לשעמם במתכונתו הקבועה ואנחנו נותנות דרור לפליטות פה שאולי לא במקום; אני חושבת על זה בכל פעם שהשרוול נהיה לי ארוך מדי ואני מקצרת אותו, רק עוד קצת, ושהמחשוף מסתיר מדי ואני מעמיקה אותו, רק עוד טיפה; אני חושבת על זה כשאמא מחליטה להתיר פה ושם לעצמה ולאחותי הקטנה; אני חושבת על זה כשאנחנו לא הולכות לבית-כנסת; אני חושבת על זה כשנמאס לשמוע על פרשת השבוע; אני חושבת על זה כשאני חולמת על היום בו אצא מהבית לביתי שלי, והוא לא יהיה דומה למה שאבא צייר לעצמו.

אז הוא לא מעיר, לא כועס, רק משדל בנועם ובסבלנות המוכרים שלו. אבל כמה הוא בטח מאוכזב. כמה הוא בטח מרגיש שנכשל. 

שמחה על הבחירות היומיומיות שלי, רק תוהה לעצמי מה ההרגשה של מי שהבחירות האלה מפוררות לו את הציפיות ומעיפות אותן ברוח.

שבוע מקסים ומעניין