בשבוע שעבר, כמדומני, הגבתי לבלוגר כלשהו על פוסט יפהפה באופן הדומה ל"אתה מסוגל להביע במילים רגשות שאני מעולם לא הצלחתי. עלה והצלח". כלומר, משהו כזה. כמובן פחות בלתי-מעודן. כתגובה הוא ענה שאם יש משמעות מאחורי המילים, לא משנה אילו מילים אלו. יש בזה הרבה מאוד מן האמת. לפעמים אפילו יותר נעים לי לחזור ולקרוא רשימות ורשומות ישנות שלי, וכמו לדוג מבין השורות את הכוונה האמיתית, מאשר לקרוא טקסט ישיר. מדהים לפעמים עד כמה התוכן האמיתי נדמה ברור כל כך בעיניי, אע"פ שהכתוב היבש מתעד אחרת לגמרי.

כאן נמצא היופי וכאן טמונה הבעיה. המשמעות ברורה בעיניי בלבד. אני כותבת ומבינה את עצמי. אני מדברת ולפעמים אפילו אני עצמי מתקשה לפרש את כוונתי מאחורי המילים.

כן, זו קצת בעיה, לטעמי, שיש לי קושי גדול כ"כ להתבטא. ודאי, מפריע לי שלא מבינים אותי, ולא בקטע של "אף אחד לא מבין אותי", אלא ת'כלס, אני לא מצליחה להעביר מה שאני מרגישה או חושבת.

עבור רוב האנשים אני נותרת אמנם חביבה לעתים, אך מסתורית בהחלט, ורק מי שסבלני מספיק ישמע את קולי האמיתי. מוסיף חטא על פשע הגמגום המאוס. הוא מתחבא שם בצללים, ומדי פעם, לרוב במצבי לחץ, הוא מופיע ברוב פאר והדר ומשבש כל תו שעוד נותר בלתי-שבוש. 

החיים מתקדמים. הכל מהר ועכשיו וברור. אני לאט ומחר ומבולגן. זה מפחיד, להישאר מאחור. מצד שני, אני אף פעם לא מפספסת את הנוף