לכתוב לא בשביל שיקראו. להתלבש לא בשביל למצוא חן. לצחוק לא כדי למשוך צומי. להיות אני כדי להיות אני, ויהיו ההשלכות אשר יהיו.

כמה פשוט, וכמה מסובך. אתה לבד. אתה רוצה לא להיות כזה, עכשיו ומיד. אתה מתאמץ יותר מדי, משתדל מדי שיאהבו אותך, וזה יוצר את ההפך הגמור. להיות אני זה תוצאות בטווח הרחוק. זה לקבל את העובדה שחלק ישנאו אותי, אבל כנראה שיהיו את המוזרים שהמוזרות שלי תמצא חן בעיניהם. אי ודאות, סבלנות. המקום הזה של לעמוד בין לבין מטריף אותי, וברגע שאני מתייאשת ועוברת שוב לפאזה של "הסתכלו עליי, היום אני ככה וככה", כלומר "אנא, תאהבו אותי, אני כמוכם בשבילכם", כאילו כל התהליך שהיה לפני כן נמחק. ואז צריך לאזור שוב את כל הכוחות ולהתחיל מחדש להיות.

כשמתייאשים יותר מדי פעמים, זה מעמעם את העצמי קצת בכל פעם. בסוף כבר לא אזכור מה אני רוצה באמת. מה באמת אני חושבת. מה באמת רציתי להגיד. כי הרי כל הדברים האלה תלויים בדעתו של מישהו. זה קצת כמו להתחיל בדיאטות שוב ושוב. אם לא שומרים על משקל קבוע פחות או יותר, נותרים סימני מתיחה. הגוף מאותת לך לא לשחק בו. גם הנפש שלי שונאת את זה. 

בכל פעם שאני נמצאת באמצע של שומקום, אני נזכרת בביטוי שאליהו הנביא טבע בהר הכרמל - "לפסוח על שתי הסעיפים". הרבה תנ"ך אני לא יודעת, אבל זה מן מסר שנשאר אצלי מאז השיעור הרחוק ההוא בכיתה ז'. כוונתו היא להחליט. לכאן או לכאן. אין אמצע. אין פשרות.

לומר לעצמי שאני מחליטה זה קל. להחליט באמת זה לא. ליישם באמת זה עוד יותר לא. על זה לא ראיתי ביטוי. בשום מקום.

חיוך לקראת סיום , כי אחרת איך אשרוד?