יום לא מוצלח, אכן. יש ימים כאלה, שפשוט שום דבר לא הולך, או שבעצם גם בימים כאלה יש כמה דברים שכן הולכים, אבל מרוב שעסוקים ברע לא שמים לב.

חשבתי על כל מיני דברים לא כיפיים. חשבתי כמה עצוב לאבד אנשים. אני לאו דווקא מתכוונת לאנשים שעברו מן העולם, אלא לכאלה שבאים, נשארים קצת יותר מדי ואז הולכים. את החלק של ה"קצת יותר מדי" יודעים רק אחרי שהם הולכים. כי אם הם לא היו הולכים, או אם היו נשארים קצת ואז הולכים, כנראה שהכל היה בסדר. ואז חשבתי, "טוב. אנשים באים והולכים, אבל אז באים אחרים. כל תקופה בחיים מביאה איתה משהו יפה אחר", שזה נכון, אבל גם שטות גמורה. האנשים האחרים שבאים? הם כנראה ממש שווים משהו אם מגדירים אותם בתור קבוצת "האנשים האחרים שבאים", אבל הם לעולם לא יוכלו לתפוס את מקומם של הקודמים. גם אם יש בהם איכויות חדשות. גם אם הם מתאימים לתקופה שעכשיו, והאנשים הקודמים לא. אני ממאנת להיפרד. מסרבת לאבד כ"כ הרבה מהעבר.

לפעמים קוראים לשינויים התקדמות. כדי לראות את חצי הכוס המלאה. מה אם הרבה שינויים הם התרחקויות? את זה אף אחד לא אומר. זה נכון, אבל זה ממש דכאוני לומר כזה דבר, אז לא אומרים. מי בכלל החליט ששינוי היא מילה חיובית.

ואף על פי כן, דווקא כשדפדפתי היום בתמונות ישנות, דבר שהעלה בי זכרון רגשי חזק, הרגשתי כמה השינוי שנעשה בי בשנתיים האחרונות היה טוב מהרבה בחינות. הוא גם שינה בי דברים שאהבתי, כמו הסבלנות האינסופית והאמונה האיתנה שהכל יהיה טוב בסוף, אבל זה כנראה משהו שחייב היה לקרות כדי להפוך אותי למי שאני עכשיו. ועדיין, אני עצובה להיפרד מהילדה הקטנה, החוששת והתמה. עכשיו אני ילדה גדולה, חוששת ואולי קצת פחות תמה, ואולי זה העניין שכואב לי כ"כ - אם כבר היה שינוי, למה לא עד הסוף? למה להשאיר אותי על קו האמצע? כלומר, בין לבין? אני אמורה לדעת להסתדר לבד?

נכון שיש בעולם הזה בחורים דתיים שכן יודעים לדבר עם בנות ולא מתנהגים כמו בוֹקים, ועדיין יהיו די רגישים כדי להתמודד עם תופעת טבע כמוני? מספיק לי אחד כזה. אז בוא, טוב?

תחלמו על דברים טובים