סופר

אחת, שתיים שלוש

כמעט מעידה.

מתייצב.

אלף, בית ,גימל,

כמו אז,

בהתחלה.

צעד אחר צעד.

נפילה.

התרוממות.

המשך.

אכזבה.

התעלות.

חזרה.

הסופה היא רק משב רוח קל,

לעומת כוח הרצון,

לעומת המחשבות החיוביות,

לעומת האור שבוקע מעמקי נשמתך.

אותו אור שגובר על כל חשיכה ריקנית ככל שתהיה.

מסנוור לרגע,

עד שאפשר לבסוף לראות.

אחרי שהתרגלתי לשחור, לתוהו.

אני רואה מעבר.

לאן מועדות פני.

ממה עלי להזהר בדרכי.

מה היה מסלולי עד הלום.

ואני יכול לנשום,

ולשנן את מילותי האחרונות.

היה טוב בסוף שבוע. הוא כלל בעיקר אכילה, צפייה בסרטים ושינה.

מה צריך יותר?

רביצה כזו פעם ב- יכולה רק להועיל. חבל רק שזה בא על חשבון חרישה למתמטיקה ><

ביום שישי החלטתי לנסוע עם אבא לסוג של יום גיבוש. החלטתי שהגיע הזמן, מאחר והרגשתי, ואני בטוח שגם הוא הרגיש, שנוצר בינינו נתק והיחסים שלנו קרירים.  חשוב לי לתקשר איתו ולתת לו הרגשה טובה משום שלא היה לו את זה בתור ילד. היו לו יחסים קשים עם אבא שלו, כמו גם לששת אחיו. וגם אם לפעמים אני בוחר להתעלם מזה, אבא שלי משקיע המון ודואג מעל ומעבר, ואני צריך להראות לו לפחות שאכפת לי ואני מעריך את כל מה שהוא עושה, כל מה שהוא.

היי, אתה. אל תרגיש חרא.

אתה חושב יותר מדי.

פשוט תרגיש.

תאמין באמת.

ואל תתנצל, על דבר.

אין לך על מה.

אל תחשוש,

אין סיבה.

אמץ ללבך את אהבתך,

ותן לה למלא אותך,

ללא מחשבות כאב, אובדן וחורבן.

היה כיף, מקווה שגם לך.