היום הייתי באזכרה של דודה שלי. עד כמה שעצוב לומר זאת, היה נחמד לראות את כל המשפחה מכונסת יחד, גם כשהנסיבות כה מצערות. ועל כן נאמר- נתראה בשמחות.

שיתפתי פעולה עם ענייני התפילה למרות שלא הרגשתי הכי בנוח עם זה [ מה גם שהיו צריכים אותי למניין -.- ]

לקינוח היו בורקסים. ללקק את האצבעות.

בשבוע הבא- אזכרה לסבא. עוד יום עצוב. בכלל, זו מין תקופה לא נהדרת כל כך.

פתאום אני שם לב שכל האנשים שסביבי נעלמים. חלק מתגייסים, אחרים יוצאים לשנת שירות. אני לא יכול יותר להתקשר לאנשים ופשוט להסתובב מתי שבא לי. אני יכול רק להמתין עד שיגיע תורי להתגייס. אני שואף לפחות למלא את תקופת ההמתנה בחוויות ואירועים מרגשים, שיוציאו אותי מהשיעמום-דכאון-קקי הזה. הו, וגם עבודה D:

ובתקווה, גם טסט [לעבור זו תקווה אחרת לגמרי, שלא לומר פנטזיה]

יום שני ת"א?