כאילו שהחורף עצמו לא מביא איתו אווירה מלנכולית מספיק.

 דוקא בעונה שאתה הכי רוצה שיהיה את המישהו הזה איתך, שיחזיק לך את היד ויקנה לך תחושת בטחון מחממת, זה קורה.

אמרו לי שאם היינו מנסים יותר והיינו באמת רוצים , היינו יכולים לגרום לזה להצליח. אבל כן רצינו וניסינו. עובדה, עד עכשיו היינו ביחד על אף הקושי- המרחק הגאוגרפי והיציאות מהצבא שלא מותירות יותר מדי זמן להפגש. אבל עכשיו הזמן המועט שהיה לנו ביחד עומד להצטמצם, כך שיווצר מצב שלא נתראה במשך כמה חודשים. זוגיות לא יכולה לעמוד בזה. אני לא יכול לעמוד בזה.

לכן הגענו להחלטה משותפת שזה הרגע להגיד שלום. אף על פי שידעתי מראש מה הולך לקרות, הייתי בסוג של הלם כשהמילים האלה יצאו מפיו. הרעד בשפתי הקשה עלי לומר לו שהוא לא צריך להתנצל והוא לא חרא של בן אדם, כפי שהוא כינה את עצמו. מחיתי את הדמעות המעטות שחמקו להן בזמן שהתבדחתי איתו בפעם האחרונה על זכרונות שנראו כל כך מרוחקים. ארבעה חודשים שבהם הרגשתי מאושר, עצבני, מיוחד, מתוסכל, נאהב.

אני מסתכל על הפוסט הקודם ולא יודע אם לצחוק או לבכות. אני אוהב אותו. איזה קשה להגיד את זה.

וכן, אני יודע שיהיו אחרים והאוקיינוס גדול ומלא בדגים.

אבל רק לקצת, אני רוצה להשאר ככה, עם הזיכרון והצביטה בלב.

מישהו אמר אהבה זה כואב?