עצמתי את עיניי ונתתי לזה לקרות.

כשהשפתיים נגעו עבר בי רעד.

נשימתי נעתקה רק לרגע.

וכשלשונותינו ברכו אחת את השניה לשלום, עבר בי מין עקצוץ.

לא עקצוץ רע. עקצוץ טוב, עקצוץ נעים,שמדגדג אותך וגורם לך לצחקק לעצמך, כשלמתבונן מהצד אתה יכול להראות כאילו יצאת מדעתך, כשלמעשה הוא לא יודע שאתה מצחקק כי חשת עמוק בגופך התפוצצות כימית אדירה ששינתה סדרי עולם פנימיים והשמידה ערים שלמות של היסוס.

זה יכול לעקצץ.

האצבעות,שיצאו לסיור להכרת המדינה החדשה, התחילו בפנים והדרימו אט אט.

הן חקרו כל אבן ועץ, כל שריר וקווצת שיער.

הממצאים לא אחרו לבוא- נמצא כי המדינה ברובה הררית ודלילה בצמחייה.

מיד נקבע- זוהי מדינה טובה לטיולים. רצוי טייל אחד, רצוי עוד יותר שאני אהיה הטייל.

[האצבעות, במסען, לא הספיקו להדרים יותר מדי ויש לחזור ולחקור באיזורים ההם, בהן כף רגלה של אף אצבע לא דרכה. (לפחות לא אלה שלי).]

הרגליים!

היכן הרגליים שלי?

הן עדיין מחוברות.

מוזר.

אין תחושה.

זו כנראה הסיבה שהרגשתי באוויר.

נבהלתי לרגע.

בעוד המוזיקה שקודם דעכה חוזרת להתנגן באוזניי, הסטתי את ראשי.

הבטתי ברוקדים.

חייכתי.

לקחתי נשימה ארוכה.

כשהגוף עובד כך, והדמיון משתולל, לכל אחד היה קשה לנשום.

-אני אהיה כן איתך. אני רוצה שזה ימשיך ויתפתח מזה משהו.

     =אני מוכרח להגיד שגם אני.

-אני מנסה לחשוב על דרך לגרום לכך שיצא יסתדר, אבל לא מצליח.

     =גם אני לא.

  =אז אתה אומר שנוותר מראש?

     -לא נוותר. פשוט...נשאר ככה.

-למה אתה שותק?

     =אין לי מה להגיד.

הגיוס בפתח, אני כבר לא אהיה כל יום בבית, ודוקא עכשיו זה קורה. תזמון זה עניין קריטי, צריך לזכור את זה.

                                   =ואני כל כך רוצה את זה.

                                                                                                 =ואני כל כך לא רוצה לוותר.