אחת, שתיים, בדיקה.
האם הוא נשמע?
וגם אם הצליח להסב את תשומת הלב וזכה במבט,
האם גם יזכה להתייחסות והתעניינות כנה?
הוא נעלם מהתודעה,
נאלם בתהום המשגע שמסביבו.
איבריו נמסים אחד אחד בתוכו,
הדם זורם בקושי רב בעורקיו.
האם אין אחר מלבדו?
אבל יש לו קרובים.
כראה נוח יותר לאהוב כשרחוקים.
שקר הוא דרך מעולה להתחמק מהתמודדות,הוא חושב.
הוא יודע, הוא מנוסה.
גם הוא מסלף את האמת כשצריך,
כי לא תמיד היא צריכה להיאמר, לא תמיד היא חשובה למי ששואל.
צביעות היא כלי להסיר אחריות ולהשאר אהוב, הוא אומר.
הוא יודע, גם את זה.
גם הוא מזייף חיוך, משאיר את כולם מרוצים.
כי החיוך כל כך יפה, לזעוף זה לא יאה.
והוא ילד יפה.
אין לו מה להיעצב או להתעצבן.
סתם מתבכיין.
ובעודו מביט בראי, אינו מבין היכן אותו אדם שמתארים.
מנסה להזכר מתי הפך לצל בעל הפרצוף הנבוב שבוהה בו בריקנות שכזו.
אז יתאמן על החיוך שילביש על פניו בפעם הבאה שיזרקו "מה שלומך"
ויכבוש את חמתו כשירגיש ששוב נפגע.
אז יכחכח בגרונו ויקרא:
אחת, שתיים, בדיקה
ויצעק
שלוש ארבע
ויצרח
חמש ושש
עד שקולו יתאדה,
עד שידום ויתכלה.
לא התקבלתי לעתודה. מה שאומר שנדחה לי הגיוס ב5 חודשים לחינם. טיפוסי.
כוסאמא של צה"ל.
לא, לא רוצה לדבר. אין סיבה.
נוצר מצב שאני מרגיש מוגבל לכתוב פה דברים. מתסכל.
ואני שואל, למה אני צריך את הדבר הזה עוד?
חודש טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Emotional Landslide