אף פעם לא הייתי באמריקה .

פרק ראשון

פורשת את היידים והיא רועדת כולה .

רועדת מהמחשבה שהיא צריכה לחבק מישהו שהרס לה כל תא שפוי במוח .

10 חודשים ו 6 ימים זה הרבה זמן , במיוחד שאת סופרת כל שניה ודקה שהסיוט הזה יעבור .

10 חודשים ו6 ימים זה הזמן שהנפש שלה התייסרה ,

שהגוף לא יכל להחזיק עוד מכאב .

והיא גם עושה את הכל מאחורי הגב של ההורים ,

מה יקרה אם הם יגלו ?

" שנה וקצת שלא התראינו אה ? " הוא עמד שם ושאל .

היא ניסתה להתחמק אבל הוא תפס אותה ביד ולא נתן לה אפילו את החריץ למחשבה על לברוח משם .

" ומאז נהפכת לאדם שפוי יותר ? " היא אמרה והתחרטה על כל אות שיצאה לה מהפה .

" חזרת כבר בשאלה ? " התשובה שלו קצת הפתיעה אותה .

" כאילו הייתה לי ברירה , חוץ מביקור כל שבוע ברבנות , גם טיפול כל יום אצל פסיכולוגית , והכל בגללך " היא תפסה אומץ כי ידעה שעכשיו יש לה כבר "גב" .

הוא ניסה תוך כדי אחיזה בה לגרום לה לחוש כאב על המילים שהיא הטיחה בו , על האומץ שהיא עזרה .

היא ניסתה להשתחרר מאחיזתו - ולא הצליחה , חושבת שזה עוד מהדברים המינימלים שעברו על גופה העדין .

" ומה אתה עושה עכשיו ? " שאלה .

" אני יצאתי מהמוסד הגועלי שנכנסתי אליו בגללך " ענה לה .

" ונהנת ? "

" לחשוב איך אני נוקם בך אחרי שאני יוצא ? מאוד " .

" מילה אחת שלי ואתה חוזר בדיוק לאותו חור רקוב " ענתה לו חסרת אונים .

הוא שחרר את אחיזתו האגרסיבית ושאל " וחיבוק אפשר ממך ? "

החלטתי להתחיל לכתוב סיפור בבלוג ,

טפשי , יפה , דוחה ?

תנו כל ביקורת .

אלי  שעבר עליה יום מעולה ( :