LaLaLa

"ייששש!!! התקבלתי! התקבלתי!" אמיר אמר.. פתאום, לא יכלתי יותר.. אמרתי לו "יופי".. בפרצוף מאוכזב.. אחר כך.. מיכל ראתה שטיפה קשה לי.. ומשם התחלתי לבכות.. אני יודעת.. כה, דיי הרבה אנשים היו מסביבי, אבל לא ראיתי כלום, ראיתי שחור, שום וורוד. עולם ריק. אחר כך.. המורה שלי דיי הצחיקה אותי.. ואז ניכנסתי לשיעור..

אחר כך.. בדרמה.. התחלתי לספר למדריכה שלי למה אין לי מצב רוח.. וגם שם התחלתי ליבכות,

פשוט יופי.

עכשיו גם אמיר עוזב.

6 חברים עוזבים.

עם מי אני ישאר?..

אבל באמת ישאר?..

עם מי אני יוכל לדבר ברצינות?..

שאני באמת ירגיש שמקשיב לי.

די. אני כבר לא יודעת על מי לסמוך,

וזה לא שכבר נגמר לי הסמכות, האמון במי שעוזב, זה פשוט...

שאני נישענת על מישו, ואחר כך אני נופלת, כי הוא לא איתי.

וזה לא פעם ראשונה שזה קורה, זה פעם שלישית,

פעם שלישית, של בכי עמוק..

פעם שלישית, של ייאוש..

פעם שלישית, של התחלה קשה וחדשה..

פעם שלישית, של נפילה קשה.

אני לא יכולה יותר,

אני לא עומדת יותר,

אני לא רוצה שהם ישארו ביגלל שלי לא טוב, ובגלל רגשות אשם או משו בקטע..

אני רוצה שלהם יהיה טוב..

לא יודעת, עייפה.

עייפה מלצעוק מבפנים.

עייפה מכל המחויביות שיש לי.

עייפה מהלימודים.

עייפה מעצמי.