דיייי... פשוט. עייפה.
נמאס לי שיש לי מחוייבות לעשרים מיליון דברים וכל דבר מצפה ממני שאני יעשה את הכי טוב בישבילו.
בדרמה היה לי איזה יותר מעשר הופעות להרים את התאורה שלהם, שכל פעם זה היה איזה 5 שעות.. ועוד עכשיו עזרת במאות זה עוד 3 שעות כל פעם וזה כבר תופס לי את כל ימי חמישי.. ממש משבע בבוקר עד איזה שמונה- תשעה בערב אני עובדת כמו חמורה.. עכשיו גם בקבוצה שלי בדרמה אנחנו מעלים מופע ממש קשה כי זה לא מחזה וזהו, זה תיאטרון מסע, שזה אומר ששעה וחצי אתה אמור ליהיות בתוך הדמות שלך.. איזה 5-10 דקות המונולוג שלך ואיזה איזה שעה רק אילתורים מהדמות שלך.. והייתי היום ממש מותשת כבר, לא היה לי כוח לכלום.. אז באמצע שהמדריכה שלי עבדה איתי על המונולוג היא הלכה למישי אחרת ואמרה לי לעבוד על הקטע.. אמרתי לה "אני לא יכולה יותר.. אני תשושה לגמרי.. פשוט אין לי כוח לכלום.." עוד שניה בכיתי לה בעיניים.. היא אמרה לי כזה "אנחנו מעייפים אותך.. נכון?.." אמרתי לה שכן ופשוט הלכתי הייתי עם חברה שלי (שירה).
כל פעם מסתיימת איזה מחוייבות אחת ואז ישר מתחילה אחרת..
ועוד אבא שלי.. לא מבין למה אני לא מדברת איתו אף פעם.. לא רוצה לדבר עם אבא שלי, לא רוצה איתו קשר של דיבורים בכלל, אולי רק עם אמא שלי ואחותי..
יש רגעים שאני פשוט שואלת את עצמי: למה אני פה?.. פשוט בא לי לברוח מהכל..
די.
רוצה ליהיות חופשייה, לעשות מה שבא לי, ולא כל הזמן ליחיות בלחץ, לדעת שיש לי זמן..
נמאס נמאס נמאס נמאס נמאס נמאס נמאס לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
