"וירא כורש כי עלה על הדרגנוע הלבן וימשוך אחריו את המריצה, ויעל."

אכנס לסטודיו, אלחוץ את נעלי, ואת בגדי, אלבש את הבגד גוף שלא לבשתי ממזמן, אסתכל עלי במראה, אמצע את הדברים הגרועים בי, בבגד גוף, רגיל. פשוט. ללא גרביונים. אני מפעילה מוזיקה עומדת באמצע החדר, הכול עדיין שקט, פתאום לאט לאט המוזיקה מתחילה לפעול, אני זזה, כול גופי זז, אף אחד, אבל אף אחד אף פעם לא ראה אותי רוקדת, ואני קופצת ונופלת וקמה וממשיכה, ומקשיבה למוזיקה וזזה בהיסחפות, ומסתובבת ומחייכת וכבר שוכחת מהדברים הרעים. ופתאום אני נזכרת כמה התגעגעתי לזה. המוזיקה הייתה כ"כ חזקה, לא רציתי לשמוע שום דבר אחר. הדלת נפתחה ומישהו מתיישב מאחורי הפסנתר, אני עוצרת את המוזיקה והוא מנגן, אני מסתכלת עליו דקה או שתיים, והוא מנגן, והוא מסתכל עלי, והוא מנגן כ"כ יפה, אין דבר יותר יפה ממוזיקה אמיתית, חייה. הוא מסתכל ומחייך, התחלתי לרקוד, אני זזה בכול החדר, ומחייכת מכול הלב, אין יותר מאושרת ממני. כ"כ התגעגעתי.

לוטם.

לפעמיים קצת להתגעגע גורם הכי טוב בעולם.

לפעמיים לנסות ולהתאמץ גורם להכי טוב שיש. וזה מתחיל.