"וירא כורש כי עלה על הדרגנוע הלבן וימשוך אחריו את המריצה, ויעל."

סתם יושבת מתבוננת מבעד לעדשה, מסתכלת לכול עבר בחושך הקר, האוויר נעים, כבר לא חם ואין לחות כזאת נוראית, אני מחפשת דרך העדשה את הדבר היפה בחושך, ואני לא מוצאת אני מתסכלת ומתבוננת תחת החושך, ואחותי צועקת "לוטם תחזרי הנה!" ואני מסבירה לה שאני פה בחוץ ליד החלון. אני רוצה לעשות את המשהו המיוחד, ואני מתיישבת וממשיכה לבהות, אני מרגישה את הדשא הקריר וטיפות קירירות מתיישבות לי על היידים ואיך שהרוח נושבת עלי ואת הצרצרים שמצרצרים להם, אני מבטיה לשמיים ורואה את השחור עם הענן הלבן. אני כ"כ רוצה לעלות דמעה, להתחיל לבכות, שיבוא לחבק אותי. ואני נעלמת בשחור, עדיין מחפשת בין פלאש לפלאש, מסתירה את פני בשתי ידיי, הם כ"כ חמות. המצלמה תלויה על צווארי, והיא נתלת שם, כמו עמוד תליה חסר טעם לא מועיל, אבל אני אעשה את זה מועיל, יותר ממועיל.