"וירא כורש כי עלה על הדרגנוע הלבן וימשוך אחריו את המריצה, ויעל."

נשיקה קטנה על הצוואר, מעבר ללחי. נשיקה על הפה, נשיקה.

אני מרגישה איך חלקי הגוף שלי מתפצלים ומתפרקים לחתיכות, אני מרגישה איך הפרפרים מעופפים להם בפנים, אני מרגישה אותו קרוב כ"כ. אני מרגישה אותו מחזיק חזק שלא אפול, אני מחבקת בחזרה בעוצמה המרבית שאוכל לתת בשביל שירגיש את אותו הדבר. אנחנו עוצרים, הוא מסתכל עלי ושואל : "נו, איך אני?" ואני מחייכת מעט במבוכה ואומרת : "כן, כן מצויין". המשכנו בלהט, בין בתים לבנייה. המשכנו ואני מרגישה איך הוא מלטף את פני ומנשק, ואנחנו שוב עוצרים, הוא מסתכל לי ישר בעיינים מחייך וגם אני. ואני אומרת לעצמי "זה לא סתם, זה לא סתם. " בסוף, נפרדנו לשלום. ואני בחיים לא אשכח את הנשיקות שלנו, בין עם זה על הספסל במגרש כדורגל הגדול, בין עם זה בין הרחוב למקום הבניה, בין עם זה היה בפארק, בשקט בלילה בלי שאף אחד יראה אותנו. בין עם זה היה במקום מוזנח ושקט. ואני הכי לא אשכח, את הנשיקה האחרונה, איך ישבתי בחיקו, הוא החזיק אותי וכן, זה היה על הספסל במגרש הכדורגל הגדול, ואיך התנקשנו ועזבו את הסיבה והסיטואציה, התנשקנו ונפרדנו. אני קמתי והלכתי והוא נשאר שם על הספסל, כול יום אני מתחרטת שלא חזרתי עליו בריצה. מידי פעם אני טועה, מה באמת היה קורה.

אני באמת מתגעגעת.

זה לא געגוע, אהבה.

לוטם.