"וירא כורש כי עלה על הדרגנוע הלבן וימשוך אחריו את המריצה, ויעל."

שוב נגיעה בבטן כזאת, נגיעה רעה, אכזרית פחדנית כזאת.

שוב נגיעה בבטן ורתיעה לאחור. הוא לוחש לי באוזן השמאלית שלי מילות כאלה, מילות צמרמורת.

מילות לא נעימות, ושקריות, מילות קנאה, ואכזבה, דאגה וחלמה,

והוא שוב נוגע לי בבטן, מכניס את ידו מתחת לחולצה, ולוחש תוך כדאי, לוחש את המילים האלה,

שכול פעם שקול יוצא מפיו, מרגשים את הצמרמורת הזו. הוא עדיין לוחש.

היד כבר למעלה, החולצה על הריצפה, אני כבר עם הפנים עליו, מתנשקת איתו בלהט.

אני לא בטוחה עם זה טוב או לא. כשהוא הוריד את החולצה שלו לאיטו, הוא התקרב עלי ונשק לי.

הוא התכוון למשהו, הוא רצה להגיד משהו אבל התחרט. על המיטה שלו,

אני והוא.

לוטי.

זונה שכבר שחכתם, זה החופש שהוא נותן לטבע להשתלט.

"כוון את עצמך לירח, גם אם תחטיא תנחת בין הכוכבים."