"וירא כורש כי עלה על הדרגנוע הלבן וימשוך אחריו את המריצה, ויעל."

נתתי, את כולי, את כול מה שיכולתי, נשאבתי לתוכו, לתוך השחור כחול כהה הזה.

לא התלוננתי, לא בכיתי, הייתי שקטה, כמו הים, שאף פעם לא מדבר.

הוא מקשיב בלי סוף, הוא מקשיב לכול דבר שנאמר, אבל הוא לא יגיב, הוא יודע.

הוא יודע, הוא יודע, שסבלתי, הוא יודעת שנעלמתי, ועכשיו אני איתו.

עוד מעט. עוד מעט אני אהיה איתו, עם הים, הים כחול, כחול הים, אני אהיה עם השקט הזה שבאמצע.

אף אחד לא ידע, אני כבר אהיה רחוקה. ושוב אתה. הים הזה, ששומע הכול ויודע הכול.

אבל לא מדבר. אתה שקט. אז אני נכנסת איתך, אני נכנסת איתך לתוך השקט הזה, אני אקשיב לך.

לבעיות שלך ולטענות שלך. אני אהיה איתך בפנים, הכי עמוק שאפשר להאכיל.

ואני אשאב לתוכך, לתוך השחור כחול כהה הזה. ונהיה בשקט. רק שקט.

לוטי.

אני לא נעצרת, אני ממשיכה. איתך, ים כחול כהה שלי. אני בפנים, רק איתך.