הסיפור על השינוי

סיפור אמיתי שכתבתי בלי סיבה מיוחדת, הרגשתי רצון לכתוב הכל על עצמי מההתחלה.

אני לא אומר שזה מעניין, אבל מה שכן פה אני מספר על איך החיים שלי השתנו ב180 מעלות בכמה שנים ספורות. סיפור על הכאב שלי ועל הדיכאון שלי עד למצב הנוכחי שלי כיום.

-השינוי-

הדממה ששוררת בכל יום כאשר אני יורד במדרגות, ההליכה האיטית שגורמת למשמע פסיעותי, ההליכה האיטית וחסרת החשק כי אני

יודע שהיום כמו כל יום אני צריך ללכת ללימודים. אני ממשיך לפסוע מדרגה מדרגה ואז אני רואה את החלון של הבניין דרכו נראים השמיים, זהו חורף כך שהשמיים חשוכים ומעוננים. אותה

המחשבה שחוזרת כל יום ויום כאשר אני נתקל בחלון הצר הזה "אולי היום, אולי היום הוא יסכים לעזור לי. הוא זה שיצר אותי הוא בטח

לא רוצה שאני ימשיך בסבל הזה" ממשיך לפסוע למטה וכל מה שעובר לי בראש זה מה יהיה הלאה, הרי שום דבר לא באמת יצא ממני,

אני כלום. הגעתי למטה ועכשיו אני צריך להתחיל ללכת לכיון הבית ספר, המחשבה גורמת לצביטה בלב. אני בבית ספר וחסרים לי שם שני דברים, חברים והשכלה. מי ירצה להיות חבר של ילד טיפש ומכוער כמוני? עובר עוד יום ועוד יום ואני שותק, אני לא מביע שום רגש ואחרי כל הבכי שעברתי בחיים זה כבר הוחלט לשים קץ לרגשות, אסור לי

לבכות כי אני גבר אז אני פשוט ידחיק הכל. מסתכל על כל העולם נע כמו שעון או סוג של מכונה ואני כמו בורג מיותר ששוכב בצד וצופה

במתרחש בהרגשת לא שייך, כי אני באמת שונה, אני לא באמת שווה משו כדי שירצו בחברתי. האמונה בבורא מתחילה להעלם, יותר נכון להגיד נעלמה כבר ביום אחד בהתפרצות זעם שקטה. היום בו החלטתי שהכל נגמר אסור לבכות

ובטח שאסור לצפות שמשו כמו אלוהים יעזור לך , אסור לך לסמוך על איש חוץ מעל עצמך. אם אתה רוצה משו תשיג אותו, תנסה בכל

הכוח והוא יהיה שלך. אל תבכה כי אין מי שיקשיב לצליל הדמעות והבכי ובאמת ירצה לעזור לך כי האנושות היא חלק אכזרי מאוד בעולם

הזה, זה נכון עכשיו יש לי כמה חברים אבל זה לא משנה את המצב, אני רק יצור, יצור מכוער חסר השכלה, בלי כסף , בלי רצון לחיות. מה

הטעם בלחיות אם לאף אחד לא אכפת שאתה חי? אנשים חולפים על פני כאילו אני רוח וכך אני מרגיש, אז מה הטעם בהמשך? מה יהיה

בהמשך? המאס בחיים שרק גובר וגובר, בגיל כה צעיר בו ילדים נורמלים רק נהניים מכל שניה, ילדים אשר עצובים מסיבות כה קטנות וחסרות

משמעות ואני, רוצה להעלם מכל הבדידות והרגשת השוני שבי, אף פעם לא הרגשתי שייך ואף פעם לא הרגשתי רצון להמשיך. עם הזמן התחלתי לחשוב האם לחיות באמת שווה, ישנם את רגעי השמחה אבל הסבל כה גדול. כך התחלתי לשנוא הכל, כל דבר שנושם, משפחה מורים ילדים מבית הספר חיות ואפילו את עצמי, את הכל. נסיונות התאבדות כושלים של ילד שאפילו לא התחיל את חייו , הבנתי את הטיפשות רק מאוחר יותר והגעתי להחלטה, אני ימשיך לחיות. כך סחבתי את עצמי עם רגשות הריקנות האלה, או בעצם ללא רגשות בכלל חוץ משנאה להכל. לא תמיד הייתי מדוכא כי ככל בני האדם היו לי חברים בשלב מאוחר יותר ונהנתי איתם אבל זה לא מה שעודד אותי להמשיך, נהנתי איתם

והרגשתי טוב אבל אז כאשר הייתי חוזר הביתה ונכנס לחדרי השקט היה נכנס בי כמו חרב אל תוך הגוף והבדידות ששררה בכל מקום, לא

האמנתי באלוהים אבל בכל רגע כזה האצבע היתה מופנת אליו, כבר לא שנאתי הכל, הגעתי לחצי שלווה, שנאתי רק את עצמי ואותו,

אלוהים הבן אדם הכל יכול, בעל הכוחות הבלתי מעורערים שלא מסוגל לגרום לי אושר. כל מה שרציתי זה שלווה , מוות לסיים הכל כי לא הרגשתי נחוץ על פני האדמה, לא האמנתי שיש לי ייעוד בחיי ולא הרגשתי שאני רצוי

אפילו ברגעים שחשבתי על העתיד, "אין לי עתיד" זה מה שחשבתי ההנאה והשמחה שלי נמשכו במשך שעות\דקות ספורות אך הכאב

הצער העצב והבדידות ליוו אותי בהרגשה שזה הולך להיות כך לנצח. זאת היתה טעות, למדתי להדחיק את הרגשות האלה ולשמוח, אבל תמיד ידעתי שהם עדיין בתוכי, כל הרגשות האלה שתמיד תוקפים אותי

כאשר אני לא בחברה. הרגשתי כבעל פיצול אישיות, אני לא שיקרתי לאנשים שאני בסדר, אני הייתי בסדר ליד אנשים, לא הייתי מדוכא ליד חברים אבל ברגע

אחד של בדידות הכל עולה וכאילו בן אדם אחר משתלט על גופי אני מרגיש כאילו כל טיפת שמחה דולפת ממני והמחשבות שעולות

ומחרידות אותי. אלו היו חיי , בן אדם בעל פיצול של שמחה ועצב , כשתי מסכות שאני נושא איתי לכל מקום. הייתי כבר נער, ושדיברתי על זה עם אנשים, על הדיכאון אמרו לי שזהו גיל מעבר , ושזה נורמלי לחלוטין, הייתי תמיד מסכים עם זה אבל

בתוכי ידעתי שזה לא זה, הרגשות האלה הן לא דיכאון פתאומי, זהו רגש הבדידות שאני מחזיק בתוכי עוד מהרגע שבו אני זוכר את עצמי. בן אדם ריק, מדממת מיוסר וכואב לנצח, לפחות כך הרגשתי. צדקתי בנוגע לטימטום, הגעתי לרגע הזה ונגזר עלי לעוף מבית הספר, לא הרגשה משו אבל לא ממש עניין אותי. חשבתי על כך ואם הייתי מועף מבית הספר 3 שנים קודם כנראה שזה היה אוכל אותי לאט לאט עד שפיסת הנשמה האחרונה שלי היתה

מושמדת עד לאפר, הוכחה לכך שאני באמת מטומטם ושאני לא שווה, הוכחה לכך שהעתיד שלי חתום והתוצאה שתצא ממני היא לא יותר

מאפס. שום דבר לא סיפק אותי, בדיחות הפסיקו להצחיק אותי והרגשתי שאני נגמר לאט לאט, לא מהכוונה הדיכאונית יותר מהמובן הרוחני,

חשבתי שבעוד כמה שנים אני לא יהיה יותר מבן אדם ללא הבעה ללא רגשות, מרוקן. ההורים שלי היו גרושים, ואבא שלי גר בעיר אחרת, רחוקה מאוד. אבא שלי, לא הצלחה גדולה הייתי אומר, בן אדם שלא היה מתקשר ולא שואל לשלומי, הייתי בא אליו לבקר אותו פעם ב10 חודשים , 5

חודשים. היה ברור שלא היה אכפת לו ממני וזה היה אחד מהדברים שישבו לי על הלב ולא ידעתי איך להיפטר מההרשה הזאת, חשבתי

על לשכוח ממנו. וכך עשיתי החלטתי על לנתק איתו קשר. אבל זה לא תמיד היה ככה, שהייתי קטן יותר לא הייתי מודע למצב, כל פעם שהוא רצה שאני יבוא הרגשתי את ליבי מתמלא בחמימות

והרגשתי שאין דבר יותר טוב מזה, ליסוע לאבא. הוא היה קונה אותי בלי בעיה בעזרת כמה ממתקים וקצת כסף וזהו הייתי שלו, זה לא

נמשך הרבה זמן כי היתה את אמא שלי שפיצצה לי את הבועה וסיפרה לי דברים אשר גרמו לי לבכות, כזכור לי זאת היתה הפעם האחרונה

בה הזלתי דמעות. היא סיפרה לי מה הוא עשה לה לפני שהתגרשו, על האלימות, על הקללות ועל ההתנהגות והדבר אשר ילד בן 10 לא

היה אמור להתמודד איתו, אבא שלי לא רצה שאני יוולד הוא התחנן שהיא תעשה הפלה, הוא הכה והוא איים. מצד אבא שלי כולם חרדים\דתיים, הם היו מתקשרים לאמא שלי כאשר היתה בהריון ואמרו לה שלא תלד אותי. אנשים דתיים שמתחנפים

אלי כאשר אני מגיע לארוחת שישי. לא יכולתי יותר, הרגשתי כאילו האדמה נפלה ושאיני מסוגל לנשום, אז כנראה האבא המושלם שלי לא כזה מושלם אחרי הכל. אבל החלטתי שמה שהיה היה ועכשיו הוא בסדר. הוא התחיל להתנהג אלי בצורה מגעילה ככל שגדלתי, תמיד הראה לי שהוא צודק ואני טועה והכל עלה אל תוך לבי רגשות העצב השנאה

שהתערבבו עם העצבנות הכבדה והזכורונות וכך זה הסתיים ולא דיברתי איתו במשך שנה. כאשר הוא שמע שנזרקתי מבית הספר הוא החליט שאני חשוב לו ושהוא רוצה שאני יבוא אליו וכך בעצם להשקיע בי כדי שאני יצליח. הסכמתי והגעתי אליו, ועדיין הייתי בן אדם שמתקשה בהבעת רגשות, והביטחון העצמי שלי נגע בריצפה הרגשתי שאני כלום ורגשות

הבדידות התחילו לאט לאט לחזור. אבל זה היה כלום פגשתי כמה אנשים ויצרתי קשרים חדשים בבצפר והיה דבר אחד שלא הפסקתי לעשות, לשכנע את עצמי שאני בסדר

שאני לא כזה גרוע , הרי זה היה ברור מאיפה הדיכאון נובע, בעיות בחיים ובמיוחד בעיות עם עצמי. הרגשתי בוגר יותר בתקופה הזאת והחלטתי שלא משנה כל מה שיקרה לי בעתיד אני יוכל להתגבר על זה אבל רק אסור לי להרגיש בצורה

בה אני מרגיש כי זה הדבר אשר ישמיד אותי וזה גרוע בהרבה מכל דבר אחר, רעיונות והרצון להתאבד נעלם כלא היה והרגשתי שאני

מתחיל להתקדם להנשאו שאני יהיה בסדר אבל העצב והדכאון שלי אף פעם לא נעלמו והרגשתי שכל מה שאני אומר זהו רק שקר , וכך

באמת היה ושום דבר לא באמת נעלם, הרגשות הרעים נדחקו קצת לפינה אבל עדיין היו שם עמוק בתוך ליבי ולא הפסיקו להרעיל אותו. אבל אז הגיעה ההוכחה שאני באמת לא כזה גרוע, הציונים שלי עלו, כמובן בגלל המשטר ששרר בבית של אבי, הייתי מגיע לכל השיעורים

ובאמת לומד ומצאתי חן בעיני כמה בנות, התחלתי לשאול "אז אולי אני לא באמת כזה מכוער?" הרגשתי כמו בן אדם אחר לגמרי והשינוי

שנגרם עקב הדף החדש הזה היה מיוחד ובלתי ניתן להסבר, פעם ראשונה בחיי הרגשתי את כל רגשות העצב והכאב לאט לאט מתנדפים

מלבי, פשוט נעלמים וזה גרם לי להרגיש טוב. פתאום ראיתי את העולם בצורה שונה, צורה כזאת שאף פעם לא השתמשתי בה, העולם לא היה כזה נורא כמו שחשבתי והאנשים היו

בסדר, וידידה אחת שלי שגרמה לשינוי הגדול ביותר, אהבתי אותה כל כך, היחידה שבאמת אהבתי, האהבה הראשונה שלי, זה היה כל כך

מוזר בשבילי כי אני בן אדם שלא אהב מעולם. הביטחון העצמי שלי עלה ובכל פעם שהייתי איתה הרגשתי שהשלמתי את כל מה שאני

צריך בחיים שלי, הרגשתי שהיא הכל. אם רק היה אפשר להקפיא את הזמן כאשר אני איתה, להרגיש כמו שהרגשתי איתה אבל לנצח. כאשר ניהינו חברים הפכתי לבן אדם אחר וכולם ראו את זה, אמרו לי שהשתנתי ושהם לא מכירים אותי יותר כמובן במובן החיובי, לא שזה

באמת שינה לי כי אני ידעתי שהשינוי הזה הוא טוב והוא מה שרציתי להגיע אליו במשך כל חיי, אבל לעולם לא הצלחתי, אני לא אבל היא

כן. היא הצליחה להפוך אותי לבן אדם אחר ותמיד הודתי והודה לה על כך, אני לא בטוח אם היא יודעת זאת אבל היא זאת שגרמה לשינוי שלי

, השינוי בו חשקתי כלכך בסתר. תמיד ידעתי שאני רוצה להשתנות גם כאשר רציתי למות, ידעתי שעדיף להיות מאושר. ואז היא זרקה אותי דבר שהכאיב לי ברמות שאפילו אני לא הכרתי, אפילו אני הדיכאוני אשר חשב שיהיה מיוסר לנצח, לקחה לי תקופת

זמן של כמעט שנה רק להתגבר על הכאב אבל כאשר זה קרב אני עדיין הייתי אני, אני אחרי השינוי, בן אדם אחר , הבן אדם שתמיד רציתי

ושאפתי להיות והכל בזכותה, אני לא נוטר לה טינה ואני לא כועס עליה על שזרקה אותי כי כנראה אני לא הייתי טוב מספיק, לא רגיש

מספיק ולא מתחשב מספיק, כך באמת הייתי כי השינוי שלי לא התרחש ביום אחד, לא הגעתי לשלמות שלי ביום אחד אז אני מבין אותה

ואין על מה לכעוס על הבן אדם ששינה את חיי , אני יזכור אותה לנצח בתור האדם שחשוב לי מכל. לנסות לחשוב על מצבי כיום בלעדיה... הייתי יכול להיות כלום.במשך כל הזמן הזה שחייתי אצל אבי הרגשתי לכוד בתוך קופסא בגלל

ההתנהגות שלו והמשטר שלו, וכל מה שיכולתי לעשות זה לסוע לבקר את אמא שלי ואת חברי וכאשר חזרתי לאבי לא נותר לי מה לעשות

מלבד להסתכל על החופש והעצמאות שלי נלקחים ממני ונעלמים באופק. החלטתי שאיני מוכן לקבל זאת יותר, ההתנהגות שלו אלי כאילו אני ילד קטן בעצם וויתרתי על לחיות איתו. כשחזרתי קיבלתי את העצמאות שלי, את החופש שלי ואת עצמי, הייתי משו אחר, בן אדם ששלם עם עצמו, עם חייו ועם כל הסובב אותו. הייתי שמח והרגשתי שקיבלתי את הכל ואז הבנתי שהכל בעצם נמצא בראש, אני רק צריך להאמין בעצמי, להאמין שאני נראה טוב,

להאמין שאני יכול להצליח והדימוי שלי יהיה מושלם. כמובן הרגשות הרעים לא נבאו רק מזה אלה גם מהבעיות הרבות שהיו לי בחיי, עוני, חוסר באבא, בדידות ועוד אבל הגעתי למצב בו הפכתי

לבן אדם קשה שלמד להשלים עם הכאב של החיים אבל עדיין מאושר בחלקו , תמיד מסתכל בחצי הכוס המלאה. הייתי צריך להתחיל מההתחלה לעבוד על עצמי ולהאמין בעצמי אבל זה לא נורא. עכשיו אני מרגיש ומאמין שהשגתי את הכל ואני מוכן לחיות, ושום דבר לא יכול לגרום לי להאמין אחרת. אני בן אדם שמח ששלם עם הכל, בן אדם שהגיע מכלום להכל. עדיין אין לי כסף אבל אני יודע להנאות גם בלעדיו. אני בעצם בן אדם כזה שעבר שינוי.

לכל האנשים המדוכאים. אתם יכולים לנסות להתגבר או שאתם יכולים לשקוע בתוך ים האומללות שלכם, כלום לא יצא לכם מזה ותאמינו לי אני הייתי שם. אנשים כמוכם גומרים את חייהם במוות עוד לפני שבאמת טעמו את הטעם המתוק של החיים. גם אני הייתי מדוכא פעם והסיפור הזה הוא אמיתי לגמרי, אתם יכולים לאטום את עצמכם בכאב ולמות מבפנים לאט עד שלא ישאר כלום

או שאתם יכולים להתחיל לנקוט בצעדים, צעדים כדי לעזור לעצמכם. אף אחד לא אוהב להיות מדוכא ואני מאמין שכל אחד ואחד יכול לעבור שינוי.