מממ.. בקרוב יהיה פוסט מסכם על התקופה האחרונה והחופש, עד אז, אני כתבתי היום סיפור קצר, תקראו, הוא ממש יפה לדעתי.. [ואם אתם קוראים, אז עד הסוף, לא להתיאש..XD] תהנו, ותגיבו..
"לא יכולתי לנשום, נאבקתי, לשווא. עליתי למעלה, בקרקעית לא נגעתי, כנראה גם לא אגע.
יצאתי מהמים, כבר אז ראיתי סביבי את ילדי הכיתה צוחקים, לא סתם צוחקים, צוחקים עליי. מתן עמד שם, גם הוא צחק, צחוק פרוע. "אני כמעט מתתי שם" אמרתי לו, "חבל שרק כמעט" הוא אמר,
וצחוקו התגבר, "היתי יכול לעזור לי אתה יודע" מחיתי. מתן הוא החבר הכי טוב שלי, גם כן חבר.. הוא יותר חזק ממני, ומקובל, ומוצלח. זאת הסיבה שכנראה אני השפוט שלו, כל מה שהוא אומר לי אני עושה,
הוא כל הזמן מאתגר אותי לעשות דברים שהוא יודע שאני לא אצליח לעשות,
כמו הפעם ההיא שהוא אמר לי לטפס עד לקומה ה-19 שבבנין הגדול שבמרכז העיר, וללכת על המעקה
הדק שם, כמעט נפלתי ונהרגתי. הוא צחק. או הפעם ההיא שבה הוא איתגר אותי לעלות על העמוד חשמל שליד הכביש. שוב, כמעט נהרגתי, והוא? צחק. וכמו הפעם, שהוא התערב איתי שלא אוכל לצלול בבריכה לעומק של 2.95 מטר, התנגדתי ידעתי שאני לא אצליח, אני קטן מדי. "אתה לא תעז" הוא אמר, זה הידהד לי בראש, וקפצתי, ושוב, כרגיל כמעט נהרגתי והוא שוב עמד שם וצחק, למעשה הוא עדיין צוחק. וכן, הוא החבר הכי טוב שלי.
חזרתי הביתה, הגרון שלי חנוק, אני לא יודע, אולי זה המים והכלור שעוד מחלחלים בו, או אולי אלו דמעות המפחדות לצאת, וחונקות את גרוני.
"אני חייב להחזיר להם, להוכיח שאני אמיץ, שאני לא טיפש, אני חייב" אמרתי לעצמי ונכנסתי הביתה, לבית הריק.
כבר עבר שבוע מאז מה ששקרה אז בבריכה, היום יש לנו טיול לחורשה שבקצה העיר. המורה הלך בראש השביל "אני מתקדם לבדוק שאין עוד כיתה לפנינו" אמר בקול "אל תסטו מהשביל הראשי" הוא הלך כמה צעדים ואז הסתובב "ואני מתכוון לזה" הוא גער בנו. המשכנו ללכת מספר דקות. לצד השביל הראשי במרחק 30 מטר ממנו עמד לו צריף קש ישן, בהיתי בו, "הוווו" נאנקתי למראה גוף כלשהו נח בשוליי הצריף.
התקדמתי קצת. נשמתי נעתקה, במרחק 5 מטרים מהצריף נח גוף של גבר, על הצד, ידיו ורגליו נוקשות, וקפואות למראה, וכובע גרב שחור עטוי על פניו. "בואו" קראתי "מהר". ילדי הכיתה באו לכיווני, עמדתי שם ורעדתי.
"אההההההה" שמעתי את נועה צורחת. ואחריה באה שתיקה ארוכה, לאחר כמה שניות כולם פרצו בבת אחת והחלו לדבר "מי זה?" "הוא חי?" "בשביל מה המסיכה?" ועוד עשרות שאלות נורו באויר.
"אני מתערב איתך שאין לך אומץ לגעת בו" מתן אמר והצביע עליי. "מ.. מ.. מה?" שאלתי ברעד. "אני מערב שאין לך אומץ לגעת בו" הוא אמר "להוריד לו את המסיכה, ולגעת לו בפנים" הוא המשיך.
ילדי הכיתה בהו בי בפליאה "כ.. כ.. כן" אמרתי הופתעתי מעצמי "כן בטח שיש לי אומץ" לא יודע מה עבר עליי, אבל זה מה שאמרתי, כנראה שמאוחר מדי.. אולי זאת ההזדמנות שלי להוכיח את עצמי חשבתי.
רקנתי לכיוון הגופה, צחנה מחרידה של מוות. צנחתי על ברכי, רועד. הושטתי את ידי הרועדת לכיוון המסיכה השחורה. הגופה התהפכה, לכיוון שלי, עם הפנים אלי, במסיכה היו חורים לעיניים ולפה, העיניים הלבנות הריקות בהו בי, לקחתי צעד אחורה, סובבתי את ראשי, כל הכיתה שם בוהה בי.
הושטתי את ידי לשולי המסיכה, פתאום יד קרה תפסה את גרוני בחוזקה, הגופה הושיטה את ידה השניה, שלפתה את גרוני גם היא. "תנו.. למתים.. לנוח.. על... משכבם.. בשלום..." היא אמרו בקול חלול, ויבש כמו המוות.
צרחות בקעו מגרונהים של ילדי הכיתה. ולי? היה תקוע גוש בגרון, לא יכלתי לנשום, גם בגלל ידיה
של הגופה, וגם בגלל הפחד שתקף אותי.
הידיים לפתו את גרוני חזק יותר, ולחצו. "מתן, תעזור לי" אמרתי בקול צרוד, לחישה שבוקשי נשמעה "מתן בבקשה" הוא בהה בי בפה פעור "מתן בבקשה תעזור לי" אמרתי בקולי הצרוד ודמעות עלו בעיניי הצורבות.
הוא בהה בי עוד מספר שניות, ופשוט רץ משם, ברח במהרה. בעקבותיו רצו עוד מספר ילדים,
ושם ליד הצריף נותרו מספר ילדים רועדים שלא יכלו בקושי לזוז.
"תנו.. למתים.. לנוח.. על... משכבם.. בשלום..." הגופה חזרה ואמרה "תנו.. למתים.. לנוח.. על... משכבם.. בשלום..." לא יודע מה עבר עליי באותו רגע, כבר כמעט שדקה שלמה שלא נשמתי חמצן, אבל משום מקום זה בא, תפסתי את שולי המסיכה השחורה. ופשוט הלמתי את ראשה של הגופה על הקרקע היבשה, שוב, ושוב, ושוב. הגופה השתתקה, ושכבה שם, עינייה הלבנות בהו בשמים. ואני היתי שם על ברכי, מתנשף ילדי הכיתה שנותרו שם בהו בי בעיניים גדולות. "לכו לקרוא למורה, אני אהיה בסדר, רק לכו" אמרתי. שאר הילדים הלכו, רצו משם בבהלה.
נותרתי שם בשדה לבד. בדקתי שאין שם עוד אף אחד, ושילדי הכיתה יצאו מטווח ראיה. "אתה לא חושב שקצת הגזמת?" שאל אותי דודי אורי והוריד את המסיכה השחורה. "כן אולי קצת, אבל זה יוכיח להם כבר שאני לא הפחדן יותר" אמרתי בגיחוך. הדוד שלי אורי הוא הבנאדם הכי קרוב אלי בכל העולם, הוא תמיד עוזר לי ומת על מתיחות. והוא תמיד עושה את הטריק הזה של העיניים הלבנות בארוחות משפחתיות.
"טוב העיקר שהצלחנו" דודי אמר ונתן לי חיבוק. "עכשיו לך, לך הביתה אמא שלך כבר מחכה" הוא אמר.
"אוקיי, תודה רבה, עזרת לי מאוד" אמרתי בחיוך. והלכתי משם, הוא נשאר שם שוכב, בזמן שאני רצתי הביתה,
הגעתי הביתה בהתרגשות מטורפת לספר לאמא על מה שקרה היום.
הבית היה פתוח, נכנסתי. אמא שלי ישבה בכיסא שבמטבח "אמא את יודעת שה.." התחלתי. היא רעדה. והסתכלה עלי. דמעות גדולות זלגו במורד לחיה, היא המשיכה לבכות ולבכות. "תשב, אני צריכה לדבר איתך" היא אמרה ומחתה דמעה מסנטרה, "מ.. מה קרה?" שאלתי חנוק.
"זה הדוד אורי, הוא מת." היא אמרה בקול חנוק וצנחה מהכיסא אל הריצפה, שבורה, רועדת ובוכה.
"מ.. מה? מתי?" שאלתי ועיני צרבו. "אתמול בלילה, עכשיו הודיעו לי" היא אמרה בבכי.
"אני יודעת כמה שהוא היה חשוב לך, הוא היה בשבילך כמו חבר" היא אמרה, שבורה.
חיבקתי את אמא שלי, חיבוק חזק הצמדתי את הלחי שלי ללחיה הספוגה דמעות חמות ולחשתי,
"כן אמא, הוא היה חבר, החבר הכי טוב בעולם".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
