דברים שיש להם שיעור

קצה חוט. להפך. דומה שהממשי הכריע, באיזון בין המשקלים שבחוץ ובפנים, גודש מרוסק, עיסתי של חוץ פשוט הכריע. ומה מוזר, אפילו שאני כותבת עכשיו שום דבר – זה בדיוק מה שאני עושה, כותבת שום דבר גמור, בתקווה שאולי יפוג כאב הראש הקודח – אפילו את זה המערכת מתרגמת ככתיבה. כלומר מצד ההרגשה, אני כותבת. איזה תנאי מתמלא כאן, אם כן. נוכחות כפולה, זה הכל. ועכשיו אני מבחינה בדבר מוזר נוסף: הממשי הכריע לא בגלל איזה אירוע דרמטי ממוקד, אלא מעצמו לגמרי, כמו חלב שהיה על אש נמוכה ולא שינה את גובהו, והמשגיח פרש מהכיריים כי אין מה לדאוג, נמצאה הטמפרטורה המדויקת לחלב החם הנצחי, ובזמן שפרש, לאן פרש אין לי מושג, בזמן שפרש, ולא בגלל שינוי בגובה הלהבות או בהרכב החלב, הוא פתאום גלש. מישהו צריך לנקות.

ברגיל הייתי פורשת רשת על הממשי ומחכה. שבר של משהו תמיד נלכד. אבל המים מתחת לרשת כהים ודוממים. הדבר היחיד שצף הוא משהו שלא קרה. הקבצנית ההריונית המסוממת לא הגיעה. ישבתי בקפה בשדרות וושינגטון, בפינה שבה היא עוברת תמיד עם הרזון הסופני שלה, וכבר מזמן נעלמה הבטן, מעולם לא שאלתי אותה, סביר להניח שהפילה מתישהו, והיא לא עברה. למה חיכיתי לה, כי היה לי כסף. היו לי כמה מאות שקלים ורציתי לתת לה אותם. שקלתי איך אעשה את זה בלי לעורר מהומה, לא אצלה ולא בסביבה, ניסיתי לחשב כמה כסף יעבור בלי הערה, אולי אעמיד פנים שאני מחזירה לה חוב ישן ואודה לה בחום, מהמעט שהכרתי אותה היא תשתף פעולה בחיוך קטן, אפילו תחבק אותי, בפעם הקודמת שנפגשנו כבר חצתה את הגבול הזה, וחשבתי כמה מוזר שבניגוד לפעמים האחרות, השאלה אם ראוי לתת כסף לאשה שתקנה בו סמים שיקרבו את מותה או יחמירו את סבלה לא עלתה אלא כמין שארית רחוקה של דיון שפרשתי ממנו.

שוב ושוב דימיתי לראות אותה מופיעה מקצה השדרה, בהילוך הנמרץ והמדוד שלה, ידיה הארוכות מורמות קדימה ולצדדים, כאילו היא נושאת מוט ברזל, כשהיא מזהה מקור אפשרי לכסף היא מורידה אותן, אני אראה אותה לפני שתראה אותי, אני אקרא לה, איך אקרא לה, עמליה, מתאים לה עמליה, ברור שלא אקרא לה בשם פיקטיבי, פשוט אגיד "שלום" בקול רם, היי את, שלום, בשמחה, כמו תמיד, והיא תבוא עם החיוך הזה מהחיים הקודמים שלה, לפני הסמים, לרגע נהיה לה החיוך הזה, הדוק האטום של ההומלסיות מסתלק מהעיניים שלה לרגע ועולה חיוך חביב, רגוע, כמעט משעמם, והיא תגיד, שלום מתוקה, איזה יופי לראות אותך, יש לך סיגריה אולי בשבילי, זהו, זה מה שאעשה, אכניס לחפיסת הסיגריות הריקה למחצה את כל השטרות שלי ואתן לה, קחי, יש לי עוד חפיסה שלמה.

אלא שאסור שתבקש להצטרף לשולחן. בגלל החיוך החביב ההוא. אני אשתעמם עד מוות וארגיש מרומה ומלאת טינה ואשמה. אבל אין מה לדאוג, היא לא תשב, לא בגללי, אלא בגלל מי שיושבת לצדי, היא תפזול אליה במורת רוח, כאילו הפריעה לפגישה שקבענו, אבל מיד תחייך בהתנצלות, היא כבר מזמן לא חלק מהעולם שבו אנשים נפגשים מראש, בכוונה, רק כדי לדבר, להשחית את השפע שלהם על כלים נאים ומרק שעועית מתובל, היא ממהרת לשרוד, אולי קוראים לה טלי, רק טלי, אולי רחל, מתאים לה רחל, עם הבטן ההריונית ההיא שהיה נדמה לי ששנים היא מתהלכת איתה, בטן אובאלית קשה מאוד, מעולם לא ראיתי אותה מניחה עליה יד כדרך נשים בהריון, להפך, הלכה עם הבטן הזה כמו גידול, אז היתה מסוממת מתמיד, ואז גם היה הכי קל לתת לה כסף, כי לא השתהתה, לא השיבה מבט, רק אמרה" תודה" בלי קול כמעט ומיהרה לפינת הרחוב הבאה, סופרת את השקלים, או את השטרות, אבל הפעם לא באה, ועלה בדעתי שאולי מתה, איזו עוד סיבה יכולה להיות.