דברים שיש להם שיעור

שיש לי קצה חוט של משהו. להפך. מכיר את זה שאתה שולח יד להרים משהו והוא חומק מהאצבעות עוד לפני שאתה נוגע בו? ככה הדברים, איזה דבר קם, ועד שאני שולחת יד היתקליף מיילל יללה רבת כוונה ואני לא מבינה, אוכל יש, גם מים, חול חדש ונקי, הדברים הבסיסיים, אני שולחת יד להרים אותו והוא חומק ונשכב על גבו, מתפתל, אולי הוא רוצה לשחק, אבל לרוב כשהוא מבקש לשחק הוא מתנפל על כף הרגל שלי או נאחז בסוודר בציפורניים לרגע, ועכשיו היללה הזאת, אני מעבירה אצבעות בפרוות הבטן שלו, אולי כואב לו משהו, אולי הזקפה הקטנה כפצע שיש לו בימים האחרונים מלמדת שהוא מוכרח כבר לצאת מן השער, נדמה לי ששום דבר מכל אלה לא נכון, אבל הוא מבורך בזיכרון קצר ואחרי כמה שניות הוא פורש ממני, מרחרח את הכורסה האדומה כבעל בית שמישהו זר ישב לרגע במקום שלו, ולבסוף מכנס את הגוף שלו במעגל פנימה ונרדם. הנה שוב האצבעות עושות את הרמאות שלהן, פתחתי חלון בשביל להסתכל דווקא על החלל העיוור הזה שבין החוטים הרופפים השמוטים שאין ללכוד, וכבר החלון מתמלא בדיבור, כל דיבור, יכולתי להתחיל באיש ההוא ליד הכספומט, איש עם קביים ורגל חבושה, שקם ממעקה האבן כשהתקרבתי לקצה התור, עם המחווה הכפולה המוכרת כל-כך של הקבצנים, בין נוכחות מקרית למארב, ברגע שאני מישירה אליו מבט הוא נועץ מבט רב-כוונות בחזרה, ממלמל משהו, וכשאני מביטה הצדה המבט שלו משוטט גם הוא, כאילו רק הנוכחות שלי מחוללת אותו, ועברה מחשבה, אולי הוא יתנפל עלי מיד אחרי שאוציא את הכסף ויחטוף אותו ממני, ויפיל אותי, הוא הרי אריתריאי, אולי רק אתיופי, אולי תימני, ובינתיים נשאר רק אחד לפני בתור, אני מתבוננת בגבו, עורף כהה, אפילו לומר אם הוא גבר או אשה אי-אפשר, ואני חושבת, אולי אציע לו נדבה כבר עכשיו, לאיש עם הקביים, יש לי רק שטרות של מאה, אבל מה אם הוא לא קבצן בכלל, מה אם הוא רוצה לשאול משהו, לשם הרחוב, למשהו אחר, ובאמת הוא הולך ומתקרב, אני לא זזה, אדרבה, שייקח את כל הכסף, אני לא משחקת, כולה כסף, שייקח, אנחנו באמצע רחוב הומה אנשים, חוץ מכסף הוא לא יכול לקחת כלום, עכשיו הוא כבר עומד קרוב, עוד לא מרגישים את הבל הפה או חום הגוף, אבל אפשר לראות שהוא בקושי זז, שכל צעד עולה לו בכאב, ואז, בתוך שנייה וחצי, האיש שלפני מסתובב, מרים את היד עם השטרות בשמחה, אומר משהו בשפתם ושניהם הולכים משם, כתף אל כתף, האיש-קביים הולך פתאום בזריזות, כאילו רק חולשה קלה ברגל אילצה אותו להיעזר במקלות, והם כבר בעיצומה של שיחה חרישית, כלום לא קרה, כלום לא היה, הביתה, מהרחוב אני רואה שאוולין עדיין מנקה, אני נכנסת ושומעת את היתקליף מיילל יללות חדשות לגמרי, קריאות זועמות לעזרה, "הוא עשה לי ככה", אוולין מסבירה, "ככה", והיא נושפת דרך השיניים, "פחדתי שינשוך אותי אז סגרתי אותו בשירותים".