זה הגשם שבולע את כל הקולות או שהעולם מתכנס וממעט בתנועה בגלל הגשם. ולא קר בכלל. הדלת פתוחה, היתקליף גמר לחקור את הטיפות שאין לו שום סיכוי ללכוד, הבית נקי, המרק מוכן. דלעת וגזר ועדשים. יותר מדי מרק. בעולם מתוקן הייתי פותחת את השער ואנשים היו באים בעקבות הריח ופשוט מוזגים לעצמם.
פעם כתבתי סיפור כזה, על מכשפה שהבית שלה היה כמעט כולו מטבח, מעבדה למרקחות ותערובות לרפואה, ובעיקר היה סיר מרק על הגחלים, קבוע, ואנשים היו עוברים ושותים בלי לדבר בכלל, ואם היה כמעט נגמר אז מישהו כבר היה קוטף משהו וזורק פנימה ומערבב קצת. אלא שבחדר הפנימי היה לה יצור, לא ברור אם בן או משהו אחר, בלי רגליים ובלי ידיים ועיוור, אולי אפילו בלי לשון. לא זוכרת. ולא היה ברור אם היא לא יכולה או בוחרת שלא לרפא אותו, או להרוג אותו. וזה בכלל היה סיפור פנימי ביומן מסע של מדען אירופי שהלך לאיבוד מרצונו ביער כלשהו. מוזר מאוד. שכחתי מהסיפור הזה לגמרי, ורוב הסיכויים שהוא לא שמור בשום מקום, כתבתי אותו בתחילת עידן המחשב. מזל. אתמול קיבלתי במייל הודעה שאנתולוגיה שביקשו ממני סיפורים בשבילה לפני חמש, שש שנים, יוצאת פתאום, ואנא אשרי שאת עדיין מסכימה לפרסם. הצצתי בסיפורים ונהיה לי חושך. לא קראתי אף אחד מהם, רק את השורות הראשונות. חבל ששאלו אותי. עכשיו צריך להסכים מחדש, ואין מי שיסכים.
אני קוראת עכשיו את "האלביתי" של פרויד. רק אחרי כמה עמודים הבנתי מה זה האלביתי הזה. זה תרגום חצצי מגרמנית, דאס-אונהיימליך. הנון-ביתי. מחשבות מופלאות על האימה ששרויה במוכר ביותר. זאת אחת ההפתעות הכי יפות בפרויד הזה, שרק עכשיו אני קוראת ברצינות: הוא כותב נהדר, אינטימי, פנים-אל-פנים, קרוב. מלא התלבטויות, ספקות, הסתייגויות. שום נחרצות. אפילו על חרדת הסירוס הוא מדבר בחצי הרמת גבה. ואני נשבר לי ממילא הזין מכל הפואטיקה הגברית הזאת, סירוס שפירוס, אז שמחתי שגם הוא משתעמם ממנה ובכלל נגנב מעניין הכפילויות, האני הכפול והמשתכפל בלי הרף, שגם זה כמובן מסוכן, אבל זאת כנראה הסכנה המובנית בדיבור, בכל דיבור, שהוא מתיישן כל כך מהר. האאוריקות הכי זוהרות, ופחחח, אה, למה לא אמרת קודם, מובן מאליו. ועדיין, אחד הדברים המרתקים בכל הפסיכולוגיה הזאת הוא האנינות של הנפש. ביבר של פורצלנים, הנפש הזאת. שבירה ועדינה ואוי ואבוי אם אבק. המעשים הכי ברוטליים בעולם, רצח, כל בריונות, גסות רוח, שתיקה קטלנית – הכל הכל הפסיכואנליזה עושה ממנו גורמה מעודן וספרותי. ועכשיו יש לי פיפי.
היתקליף פרש מהסלסילה שליד התנור ועבר לבין השמיכות. המוח שלי מלא מחשבות תקועות. יותר נכון תמונות אילמות, כאילו חסרות משמעות, אפילו בלי הסטמפה "חלום". הרעמים נוסעים, אגב. מתחילים ומרחוק ומתקרבים ומתנפצים מעל הבית. בינתיים עוד לא היו הרעמים המבעיתים, אלה שנדמה שיפוצצו את הכדור. אני חושבת על מי שאין לו תנור, אין אפילו קורת גג, בשכונה יש ודאי כמה כאלה, רחוק מכאן ודאי יש, אם מישהו ידפוק אפתח?
תמונה אחת: כיתה. שולחן ארוך במרכז, אנשים סביבו, זרים-מוכרים, כל אחד בתנוחת הקשבה אחרת, או תנוחת היסח דעת אחרת, הפער בין העובדה שכולם מאזינים לאדם אחד, לקול אחד, דיבור אחד, וכל אחד שומע אחרת, כאילו כל אחד אדמה אחרת שעליה הדיבור הזה יורד, אפשר לראות את זה בהבעות, בתנועות הידיים. אני חושבת: כזה חדר אני רוצה בשביל לגור. מחשבה מוזרה, אבל דוהרת: אולי אשכור מהם רק את החדר הזה, אפילו שירותים כבר יש, ומטבח קטן, ופסנתר. אני מרוקנת אותו מכל האנשים, והוא שלי. מוזר המושג "בית", נהיה תלוש, מרחף מעל כל מיני חללים שלא נועדו למגורים.
תמונה שנייה: אני וע' יושבים במרפסת הקטנה שבחצר בית-הספר, מדליקים סיגריה בסיגריה, מסביב גשם דק, קפוא, האצבעות הולכות ומתקשות, דיבור בעל-פה הוא התאבדות מלים המונית, נדחפות על מעבר לסף וצוללות. אבל העונג בכל זאת קיים, מתבקש להשוות אותו למין, כמה קל הדיבור נראה פתאום לעומת מין, כשהמגע הפיזי מחוץ לתחום, והמלים ניטחות, נדבקות, מתרפקות, מוחזרות גדולות יותר, מעוות צורה, ואז הנתקים הקטנים של הקשב, תמיד אשמה מתלווה להם, כשע' טווה את אחד המשפטים הארוכים שלו, הלא נגמרים, מטפורות זוחלות מבטנן של מטפורות אחרות, המיינד שלי לרגעים נמלט, טוען בתוקף שאין צורך לשמוע כל מלה, ועולה צער גדול מהמידה הראויה כאילו, שאם הדיבור הזה היה כתוב הוא לא היה תלוי ככה בקשב החי, הבוגדני שלי, ופתאום ע' מתקמר, משפט אחד שאמרתי מדליק אותו, אני כבר שכחתי ממנו, האם המחשבה שאהב ניצלה ממוות? כן, בערב הוא יתקשר ויצטט אותה שוב, אבל אני עם המתות.
המגע הפיזי כל-כך חמור יותר, אי אפשר לרמות אותו, אי אפשר לברוח ממנו, הוא דיבור נמוך, כבד, כמו המשוטים הקטנים והכבדים מנשוא של עוזר אוסף המשוטים, שכדי להרים אותם ולהוציא מן המים יש להסתכן במוות בטביעה. אבל כשהוא נכון, המגע הפיזי, כשהוא נכון הוא מרסק את כל הגשרים המילוליים העדינים, המורכבים, כמו חיה ענקית הוא דוהר עליהם ומרסק אותם ומחשיך את המיינד.
אין גשם, אבל החוץ נראה מוכה גשם. אפילו גג הרעפים בבית ממול נראה כמו ספוג נרקב. אתמול היה רגע, הגשם הלך וגבר, הלך וגבר, ופתאום היה נדמה שהשמים ייקרעו וכל המים ייפלו פנימה ויטביעו את הכדור. מדי פעם נדלק ברק, וחשבתי מחשבה אולי מופרכת, אני לא מבינה במדעי הגשם, שברק ומים עלולים לחשמל את העולם, שכל העולם יחושמל, וכמו בסרטים, התמונה הבאה תהיה עולם של מפוחמים. ומעל כל זה היתה העובדה שלא תיאמן שאין הפסקת חשמל. בכל הארץ ערים שלמות נותקו, וכאן הכבל העלוב שמתנדנד בין העמוד שלפני הגדר שלי לבניין ממול שורד.
אני עדיין מחכה לכל המחשבות האבודות שעפות קרועות במוח שלי שיואילו לזרוק לי קצה חוט. א', כמו תמיד, שיקר לי, שלחתי אליו מישהו עם תנור, ונראה שתנור אכן לא היה לו, אבל הוא לא היה חולה, ובטח לא רעב, ולא נוטה למות, אלא נרפה וזחוח ודיבר כאילו נלכדתי סופית ברשת שלו. מצד שני, אולי זה מה שקרה בעקבות האוכל ששלחתי אליו, בבת אחת התהפכה לו המצוקה המכרסמת בשאננות, אולי המשלוח היה ההוכחה שמה שבשבילו הוא מחסור ללא מוצא, בשבילי הוא שפע שמוזמן בטלפון אחד, ולצד ההקלה פרצה אצלו השמחה הקשה, החמדנית, התובענית. לעולם אין לדעת מה עדיף, להיות עם גב גמור לא', לסרב לקחת חלק במשא ומתן האיום שלו עם העולם, או להסכים, ולו לרגע, ולייצר אצלו רעב גדול יותר.
אני צריכה להבין למה הדיבור הסוער של השיעור האחרון, והשיחות שבאו אחריו, קרעו לי את המוח ככה שלא נשארה לי אף מחשבה חדשה, קצה של שאלה. במקום זה התקבצו רק חרדות; שהגשם יטביע, שהחשמל יקרוס, שהיתקליף ייחרך מהתנור, שק' לא יסובב אלי פנים לעולם. שהדיבור שלי יהיה תמיד ככה, קרוע וחלקי ומפורר. שאני עושה כל הזמן איזה עוול גדול מאוד, כל הזמן עול גדול מאוד, בעצם קיומי, ושכדי לתקן את העוול הסתום הזה אני אצטרך להיות מישהו אחר לגמרי, זר גמור. שאני מרמה כל הזמן. והמרכז והשוליים נטרפים זה לזה. ועוד מעט יבוא עונש גדול.
וכל הזמן בשולי המיינד אגדת איש החול, שבא לילדים שמסרבים לישון וזורה חול בעיניהם ועוקר אותן כדי לתת אותן לילדיו העיוורים. מין גלגול מפלצתי של ההקרבה ההורית. החטא הקדמון של ההורות הוא ילדים שמסרבים לישון, מסרבים להסתלק, למות, והעונש – זימון של ההורה האחר של הילדים האחרים, אלה שישנים תמיד, עיוורים תמיד, שיכפה על הילדים המרדנים את השינה בצורת עיוורון, יטיל בהם את הנון-שינה שלהם כמין מום נצחי. כאילו ההורים הממשיים מספרי הסיפור אומרים, אם לא תמותו לפחות ללילה אחד, נוציא עליכם את ההורים המפלצתיים שאנחנו, אלה שיש להם ילדים אחרים בעולם מקביל, ונעקור לכם את העיניים.
האיום ההורי העתיק בגירוש, עם משאלת הרצח הגלומה בו, מתנקז לטקס השינה, שבו ההורים מסלקים את ילדיהם אל העבר האחר, אל החלום, אל המרחב שאיש החול נולד בו למעשה. אולי אפילו יותר מזה: איש החול סופר לפני השינה כאיום, ובפועל פלש לחלומות הילדים, מרחב החלום נפלש על-ידי ההורים, ובמה נפלש, בסיפור מדיר שינה, בסיפור שהופך את השינה למרחב מסוכן, מעוור. אם לא תישן יבוא איש החול, ואם תישן, ודאי וודאי שיבוא. כמו בשירי הערש הנושאים, ברוך, בנעימה מנחמת, תכנים של מוות וסכנה, אלא שכאן המהלך חריף יותר: המבוגר מסלק את הילד מהזמן אל הנון-זמן באיום שמגשים את עצמו; מן הילד הרואה שהוא, הילד ה"מציאותי", ההגיוני, ה"ער", לילדים העיוורים שתכף יקבלו את עיניו שלו, ילדי המפלצת, הילדים החולמים, שמבטם שאול, עקור ושתול ומעוות, בדיוק כעיניו של הסיוט.
לא איום בסירוס יש כאן, אלא איום בשיגעון. איום כפול: ההורה מספר על כפילו, איש החול, ההורה הרע לילד הער, המקשיב לסיפור, אבל טוב עד בלי די לילדיו העיוורים, שלעוורונם הוא מביא מזור. ההורה השגעוני מרפא את ילדיו העיוורים בעיניהם של הילדים הערים, של ההורים המותשים-על-סף-שיגעון, הורים-על-הקצה, שמאיימים לזרות חול בעיני הילדים הממאנים להסתלק אל החלום. וכל זה איפה מתרחש, זה מתרחש במרחב של הסיפור-לפני-השינה, ראשית התרבות במובן מסוים, שורש מעשה האמנות. אם חושבים על המשתמש של הסופר, זה משתמש כפול-מסר, הוא מספר לילד על שגעונו שלו, איש החול שלו, איש החול שגם הילד יתגלגל אליו כשהיה אב בעצמו, הוא מספר לו את זה כדי להרחיק אותו, לפנות לעצמו זמן-בלי-ילד, שיוכל לשוב אל עצמו שאינו הורה, לילד שהוא בעצמו, ובאותה נשימה הוא הופך את מרחב-הגירוש למרחב שרק נחמתו של ההורה בבוקר ("זה היה רק חלום") תרפא ממנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
