דברים שיש להם שיעור

עוד לפני שאני זורקת את התיק על השוקיים שלה החבושות שרק האצבעות שלהן גלויות מתחת לשמיכה אני רואה שלושה כתמי אקונומיקה על החולצה שלה. שירותים, איפה כאן השירותים, אני אומרת בקול עליז, מביאה איתי משב שווא של חיים, וכל החדר הומה, הזקנה במיטה הצמודה לקיר מחרחרת, שמה, שמה, הזקנה פחות מהמיטה ליד החלון אמרת, חכי, חכי, והיא עצמה אומרת, הנה, הנה מאמי, בדלת מאחורי. עד שאני מגיעה אל הדלת כבר צצה מאחורי אחות במדים לבנים ופותחת אותה. בפנים חלל גדול שיכול להכיל כיסא גלגלים, ומדף הפלסטיק מתחת לראי כורע תחת בקבוקי שמפו וסבונים שונים, כל אשה והריח שהביאה מהבית. לקיר שעון מגב מכוסה ריר שחור. אין חלון. האסלה נקייה. קולות החדר לא מגיעים. אני שוטפת ידיים לאט. אז פה היא חיה בשבועות האחרונים. כאן היא מלטפת באצבעות סבון את הקרוסליים השבורים, "ככה, למעלה ולמטה, עד שנשאר ביד עור יבש וכמה תפרים שהתפוררו, ממש מתפוררים ביד", היא אומרת וצוחקת את צחוק הילדה שלה, המתפלא תמיד כשדברים טובים קורים, קטנים וטובים כמו צלקת שמגלידה תחת הידיים שלה. ואז היא מספרת על הכאבים. לאט לאט. אחד אחד הם עולים כמו מפלצות ידידותיות, אינטימיות, "הנה, זוכרת שאמרתי לך על השחי? תעשי לי טובה תסתכלי, פה אני מרגישה שק שחור מלא מים צהובים תלוי עד לרצפה, מושך את הציצי איתו, תסתכלי טוב, מה את רואה?". לא רואים כלום, אני עונה. "וכאן", היא מרימה את שרוול היד השנייה, "כאן נדלקות כל רגע שריפות, כמו שגפרור נדלק לך פתאום בין האצבעות, הנה, כאן, כאן וכאן, וגם כאן, מה רואים?". כלום, אני אומרת בצער. "ובאצבעות של הרגליים נמלים רצות בלי הפסקה, תסתכלי שאין נמק". אני מסתכלת: האצבעות שאני מכירה היטב: גדולות, חזקות, צחות, עם ציפורניים עבות עשויות היטב, צבועות לכה ורודה, "אל תגידי ורודה, את יודעת שאני שונאת ורוד, זה לילך, תגידי לילך". שום נמק, אני מבשרת. יש לך כתמים של אקונומיקה בחולצה. "מה את אומרת", היא מרימה את הקול, "זאת חולצה שאני אוהבת". היא בלויה ויש לה כתמים, אני חוזרת. היא ממששת את הבד. "איפה יש כתמים. לא יכול להיות. זאת חולצה חדשה". לא חדשה ולא בטיח, אני אומרת בשקט, משגיחה על הקול שלי שיישאר שמח. היא מסירה אותה מעליה באנחה, מקפלת אותה בקפדנות, מרחרחת אותה, "למה לזרוק, לא לזרוק, היא טובה, טובה", היא אומרת וטומנת את החולצה ברווח שבין המיטה לקיר, "לכי תביאי לי אחרת, הארון שלי ליד הקיר, אל תעשי שם בלגן, קומי קומי, מספיק להסתכל". איך את יודעת שאני מסתכלת, אני צוחקת וקמה. "אני עיוורת, לא חירשת, ואת המבטים שלך לא צריך לראות", היא עונה, ואני מטה אוזן בכל כוחי, מחפשת בנימה שלה עלבון או זעף, יש לך עור של ילדה, אני אומרת. וזה נכון: קמוט וקרוס ומרובב כתמי זקנה, ועדיין רך ותינוקי כמו שזכרתי. "די די", היא מהסה אותי והבעה של מורת רוח מעווה את שפתיה, ואני נזכרת שפעם אמרה לי, אחרי שסיפרתי לה על אהובה שהלכה ממני, "אין לי שום דבר נגד לסביות, אני רק פוחדת מהן". למה פוחדת, תמהתי אז, "שלא יתחילו איתי", היא אמרה. אחר כך לבשה לאט, במאמץ, את החולצה הנקייה שהבאתי. ואכלה מישמש מיובש. והפקידה בידי את פניה שאנקה מהן את שאריות הצבע לשיער שנותרו על צדעיה, עיניה המתות פקוחות לגמרי, מכוסות דוק.