דברים שיש להם שיעור

כל העולם, שזה כמו תמיד חתיכת רחוב אחת, שני בלוקים, שמונה מרפסות ריקות, עץ עירוני דק אחד, שלוש מכוניות חונות ועוד משהו, עוד משהו, עוד משהו שעושה מכל זה כל העולם, מתמוטט אל תוך עצמו ומטה מטה ונשאר רק העורב, ראשו קדימה ולמעלה, אפור כצל. ואני כמובן. וסיר המרק שהעמדתי על האש. והיתקליף שהלך להתייבש מהגשם בין השמיכות. והעפר שהאוויר עשוי ממנו, קרעי משימות שטרם בוצעו, שברי משפטים שלא הגיעו ליעדם, ועוד משהו, עוד משהו שעושה מכל זה כל העולם, הולך וצר, או הולך ורחב, היינו הך. לרגע הקלדתי "העלם", כאילו מישהו ממעמקי המכילה הגדולה הזכיר שבתוך העולם רובץ מפוהק, מוכן לבלוע תמיד, ההעלם. יצא לי היום לקרוא כמה דיבוריםגדולים. רובם שירים, כולם גדולים. מאלה שלוכדים את כל האפשרויות בכמה אותיות, בתמונה קטנה מדויקת, כל החרא הזה. וכמו הומלס ברחתי חזרה לרחוב ברדיצ'ב, זה שמשמאל נגמר בשורת בלוקים נוספת ומימין נמשך בלי נקודת העלם, פשוט נמשך. די בזה כדי להכריז חלום, לא? התבוננתי באספלט, הלכלוכים עדיין מתרבים מכוחו של המבט. הבדל שלי עדיין שם; הנייר שלו שסוע, קרבי הטבק שלו שפוכים, קצה האש שלו כבר מזמן התבזבז בין חרכי הכביש. באחת הכניסות לסעודי יושבים שלושה גברים, שניים על כסאות ואחד על כיסא גלגלים, ומשוחחים. מזווית העין אני רואה. אחד אומר חצי משפט, השני מרים יד באוויר במחאה, השלישי טופח על ברכו. אחד מניד בראשו, השני שואל שאלה בת מלה אחת, השלישי אומר בקול רם, לא יכול להיות. במה אני נזהרת מלגעת. בעצמי ברחוב ברדיצ'ב. כמו בסיוט חוזר, הגוף ארוז בתוך תיבה באיזה נילוס סמיך. פתאום השיער כבד על הראש, פתאום העורף צפוף, פתאום הבגדים דבוקים לעור, פתאום הנשימות מסוכנות, כאילו נשימה עמוקה מדי תפוצץ את הגוף הזה. והגבות. משהו קורה לגבות. נהיות מאיזה חומר כבד מאוד, מאיימות לקבור את העיניים. ממול בשולי הבלוק שלט קטן מרובע, 14. ברדיצ'ב 14.