ארבע בבוקר. הכול שקט. כל האנשים ישנים עכשיו.

הרחוב נקי מנפש חיה, והנוף מדהים.

צליל המצית היחיד שנשמע עושה הד קטן.

קול שאיפותיי ונשיפותיי ממלאות את חלל האוויר עכשיו.

העשן שיוצא ממני מטשטש מעט את הנוף הנקי שנשקף מולי

ההילה הטהורה שבחוץ כלכך סותרת את התחושה הפנימית שלי.

הכול בפנים רועש, רוצה לצאת החוצה ולהתפרץ.

המעלות בחוץ יורדות לאט לאט אבל חום הגוף שלי עולה.

מדליקה עוד סיגריה.

ניצוצות קטנים של אור השחר מתחילים לבצבץ מההרים שעומדים זקופים לימיני.

עוד שעתיים השמש תעלה, האנשים יתעוררו, החיים יחזרו לסדרם.

עוד מעט השיר המוכר יבקע מהטלפון ויגיד לי שהגיע הזמן לקום, הנה הגיע עוד יום חדש.

בתנועות מונוטוניות אני מכבה את הסיגריה ונכנסת פנימה, מתלבשת מכינה תיק.

השגרה הארורה הזאת.

שוב להילחם בשדים, שוב לשרוד את היום.

הרעש שבחוץ מתאים את עצמו יפה לרעש שבפנים והשניים יוצרים מנגינה מופלאה ביחד.

הטמפרטורה בחוץ עולה, החשק שלי לחיות יורד.

מדליקה עוד סיגריה, כבר חודשים שאני נשבעת לעצמי להפסיק עם ההתמכרות המגעילה הזאת.

מרימה את החולצה, הצלקות עדיין שם. בקושי רואים אותן כבר וזה משמח,

אבל מה עם הצלקות שבתוכי?