פחד זה דבר לגיטימי.

פעם הפחד הוא זה שהוביל אותי בחיי.

פחד מרופאים, ממקורות מים, מעכבישים, מהשמנה, מתגובות, מהשמיים, מהבחוץ, מלהיחשף, מלהיות.

התגובה שלי לכל דבר אפשרי הייתה אני לא יכולה אני מפחדת.

יחד עם הפסיכולגית שלי התגברנו על כל הפחדים.

לאט לאט כבשתי פסגות, צללתי למים העמוקים, יצאתי בחושך, הגעתי למשקל של אנשים נורמליים.

הבנתי שאין ממה לפחד. שצריך לחיות, להיות, לעשות, לחוות. החיים קצרים מדיי כדי לבזבז אותם על פחדים חסרי היגיון

עכשיו כשאני עומדת מול התיק הגדול, פחות מיממה לפני שאגיע לבקו"ם ואתחיל את שירותי הצבאי האמיתי,

אני לא פוחדת. אולי קצת חוששת. אני כבר יודעת לעמוד בזכות עצמי כאדם. אני יודעת שאני אמצא את האנשים שלי בכל מקום.

קל לי להבין שבתור אדם אני מתחברת בקלות לקשת גדולה מאוד ורחבה של אנשים, וזה משמח.

טוב לי לדעת שאני יודעת לאן אני הולכת. אחרי חמישה שבועות במסגרת צבאית אני גם יודעת שאני יכולה להיות עוגן לאנשים אחרים

והשאלה היחידה שעולה לי בראש היום היא למה אני פוחדת להראות חולשה?

למה אני לא יכולה להראות לאנשים שאני כן יודעת לבכות ולהיות אנושית?

לפעמים אני תוהה מה עוד השארתי על אדמת פולין מלבד נרות זיכרון.

שנה אחרי פולין לא יכולתי לכתוב,וכשניסיתי הכול יצא קר ומונוכר.

שנה אחרי פולין אני כבר אדם אחר עם תובנות.

שנה אחרי פולין אני מבינה פתאום למה אנשים אחרי המסע הזה רצו להתגייס יותר ממוקדם,

כי אולי אני לא מאמינה באלוהים, אבל אני יודעת שאין לנו ארץ אחרת.

זה יותר מדיי מחשבות שרצות לי בראש יותר מדיי זמן. נהייתי חסרת היגיון בעליל.